יוסיף דעת יוסיף רגישות: על הספר "ערות: נשים מדברות מיניות" של תמר מור סלע

התרומה של הספר "ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת" של תמר מור סלע, היא כפולה: לצד ההבנה והרגישות לאופן שבו נשים חושבות וחשות מיניות, הוא מאפשר לכל אחד ואחת לשאול את עצמו ואת עצמה – כפי שאני שאלתי את עצמי – איפה הספר פוגש אותי? כיצד אני מבין יחסי מין ומיניות?

Print Friendly

את הספר "ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת", של תמר מור סלע, התחלתי לקרוא ברגשות מעורבים. השיחות בספר עוסקות בנושאים שונים: הן נוגעות לחוויות של גילוי המיניות, קיום יחסי מין בפעם הראשונה, דימויי גוף, יחסי הכוח שבין נשים וגברים ועוד. לכן מצד אחד, נקפה בי התחושה כי אני נדחף לשיחה פרטית, שלי, כגבר, אין מקום בה, אולי אפילו תחושה לא נוחה של מציצנות.

אולם לצד התחושה הזו, נמסכה בי התחושה כי ככל שנוסיף דעת – נוסיף רגישות, נבין טוב יותר את הזולת; דווקא מכיוון שגברים ונשים נבדלים בהיבטים מסוימים, בוודאי בכל הנוגע ליחסי מין, ישנה חשיבות שאנו הגברים נבין כיצד נשים מדברות מיניות, ונהיה מודעים ורגישים לכך.

יתרה מזו. אחת המעלות של "ערות" היא הפשטתם מושגים תרבותיים ממחלצותיהם הסטריאוטיפיות. לכן מבלי להפחית כהוא זה בצורך ובחשיבות של הגברים להבין כיצד נשים חוות מיניות, לדעתי "ערות" יכול לסייע לנו, הגברים, לפתח שיח מיניות גברי, שיח מיניות אחר. אם אצל נשים יש שיח ער בנוגע למיניות או ליחסי מין, שיח שקולו רק מתגבר והולך, כמדומני שאצל גברים שיח כזה כמעט ואינו קיים: האם גברים אכן רואים יחסי מין כ"כיבוש"? האם יחסי מין נתפשים אצל גברים כדבר טכני, "נכנסים יוצאים", או שמא גם אצלנו הדברים מורכבים הרבה יותר, מערבבים תחושות ורגשות שונים?

כך שלהבנתי התרומה של הספר לגברים היא כפולה: לצד ההבנה והרגישות לאופן שבו נשים חושבות וחשות מיניות, גברים שקוראים את "ערות" צריכים לשאול את עצמם – כפי שאני שאלתי את עצמי – איפה הספר פוגש אותי? כיצד אני מבין יחסי מין ומיניות?

*

"ערות" מאגד סיפורים של עשרים ושלוש נשים שונות, חלקן מופיעות בשמן המלא, חלקן בשמות בדויים. מנעד הנשים הוא מגוון, אם כי באופן חלקי בלבד: טווח הגילאים של הנשים הוא אמנם רחב מאוד (המרואיינת הכי צעירה היא בת 29 ואילו המבוגרת ביותר בת 83), אולם מבט מרפרף על המקצועות של המרואיינות מגלה כי כולן באות מתחומי הרוח, האומנות או הטיפול לגווניהם, ולמיטב זכרוני (לפחות ככל שזה עולה מן הראיונות), אין שם רואות חשבון, מהנדסות וכיוצא באלו. האם אף על פי כן הראיונות הם מדגם מייצג, או שמא אצל עורכות דין או פקידות שומה הדברים יראו אחרת?

כל הראיונות מרתקים, אם כי הם אינם שווים באיכותם. חלקם, כמו אלו של דורית אברמוביץ', אלכס קורבטוב או יעלה, מעלים תובנות מעשירות; אחרים, כמו זה של נעם פרתום, עליזה ידעי או שולמית מעניינים בשל האופן העשיר שבו הנשים מוסרות את הזיכרונות והחוויות שלהן לקוראת ולקורא.

סיפור מעניין במיוחד הוא סיפורה של שרה שלו, אשה שעבדה בזנות ולאחר מכן הקימה משפחה. לכאורה ניתן לומר כי לא מדובר בסיפור מייצג, שכן התיאורים שלה הם של יחסי מין "לא נורמטיביים". אולם אני חושב שהדבר מראה בדיוק את ההפך: ראשית, דווקא העובדה ששלו היא זו שמספרת את סיפורה, כאשר לטענתה היא בחרה באופן מודע ומרצון להיכנס לזנות ובאופן מודע לצאת ממנה – מצביעה על כך שעוצמתו של הספר היא בכך שהנשים לוקחות בעלות על סיפורן, הן אלו שמספרות את סיפורן. מעבר לכך, כפי ששלו אומרת במפורש, הזנות היא רק התגלמות קיצונית של יחסי הכוח בחברה, יחסי כוח שקיימים במערכות יחסים רומנטיות כמו גם בחברה בכללותה.

הדברים של שלו מצביעים על אחד המתחים שעולים מן הספר, המתח שבין הסיפור האישי לבין הסיפור הפוליטי, החברתי: לכל אישה יש כמובן את הסיפור שלה, אולם יש מוטיבים רבים שחוזרים בהרבה סיפורים, וחושפים את מקומה של החברה: כיצד התרבות ממשטרת את הגוף, ואף מפקיעה את הבעלות של נשים על הגוף שלהן; חוויית קיום יחסי המין בפעם הראשונה כמין טקס מעבר, כאשרור חברתי שהוא שלב הכרחי בהתפתחות האישית; התופעה הבלתי-נתפשת לפיה בין החוויות המיניות הראשונות שלהן, נשים מתארות תקיפות והטרדות מיניות, חלקן בגיל צעיר מאוד, וכיצד אלו עיצבו את זהותן.

בהקשר זה, כמי שנטוע בעולם המחקר ובמתודה של הראיונות האיכותניים, חסר היה לי ניתוח של כלל הראיונות או מבט רוחבי אחר שלהם. ככלל, המחברת נעדרת מהספר. הראיונות נמסרים כמונולוגים, אין בהם שאלות שהמחברת שאלה – אם שאלה – את המרואיינות, וכמובן שאין מבט רפלקסיבי של המחברת עצמה בנוגע לחוויה שהיא עברה, כמי שערכה את הראיונות; למעט דברי פתיחה ומילות תודה בסיכום, כלל לא שומעים את קולה של המחברת. בספר שמבקש להעצים את קולן של הנשים, קולה של המחברת היה חסר.

ערוֹת: נשים מדברות מיניוּת • תמר מור סלע •  הוצאת ידיעות ספרים • 2017 • 293 עמ'

 

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.