אין דבר – טוב למות בעד ארצנו

מחר י"א בחודש אדר. יום מותו של יוסף טרומפלדור, מפקד תל חי. מנהיג שלאורו אנו מתקשים להבין ולקבל את מנהיגי היום. "חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל": יוסף טרומפלדור

Print Friendly

מחר, יום שני – י"א באדר יום בו נציין 98 שנים לגבורת קרב תל-חי. ה-1 במרץ 1920 – יום בו מצא יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור את מותו והוא בן 39. מוות בקרב בו נהרגו 8 חלוצים ציוניים. כאלו שישבו על אדמות שנרכשו ועובדו כחוק ובזכות. כאלו שחלמו על דו קיום ערבי יהודי והאמינו בו.

רובנו מכירים את דבריו של יוסף טרומפלדור שהפכו לסמל ומיתוס בתנועות הנוער ובצה"ל: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו", מי שמעט מתעניין בטרומפלדור נחשף לאדם, מנהיג ציוני מיוחד ומרתק. הנה ציטוט אחד מבין רבים המציג את תפיסת עולמו והרעיון של נתינה והגשמת היעוד: "חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות". הבדל מדהים בין מנהיג שנתן את חייו ומותו למען המדינה, העם ולא ביקש לו דבר לבין מנהיגי הדור הנוכחי המסובכים עד צוואר בפרשות 1000 עד 4000 ועוד ידם נטויה.

יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור (צילומים: מוזיאון תל חי)

יוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור (צילומים: מוזיאון תל חי)

יא  באדר יום יפה שהפך ליום עקוב מדם

אותו יום, יום י"א באדר, יום שני בתחילת השבוע, היה יום מיוחד במינו, יום יפה וזוהר בעיצומו של חורף קר ושלגי, וההרגשה שלנו לא יקרה כל רע שררה בקרב חברי הקומונה בשל השלווה שנסך מזג האוויר הנפלא. לילה לפני כן חובלה אמת המים שמחוץ לחצר תל-חי, אמה שממנה שאבו האנשים את מימיהם. עתה יצאו כמה חברים חמושים לתקנה. הדבר לא הדאיג במיוחד, שכן כבר בעבר אירע שהאמה חובלה.
באותו יום טרומפלדור, עם עוד כמה חברים, עלו לכפר-גלעדי לצורך כלשהו. בדרך פגשו בפנחס שניאורסון, שהוביל עדר עיזים של כפר-גלעדי למרעה, השניים נפגשו והחליפו ביניהם כמה מלים ואז פנו איש לדרכו. זמן קצר אחרי כן הורגשה איזו תכונה בלתי רגילה בין ערביי הסביבה ושניאורסון שרעה את עדרו סמוך לתל-חי, הכניס את העדר לחצר המשק – ליתר ביטחון.
באותה שעה נקהלו המוני ערבים מצפון לתל-חי (עדים שנכחו באותו מעמד אמדו אותם במספר מאות) וכמה מהם, לובשי מדים וחמושים ברובים וברימונים, הגיעו לפתח תל חי. הם תבעו שיותר להם להיכנס פנימה, להיווכח שאין צרפתים במקום. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהועלתה דרישה כזאת חלוצי תל חי אפשרו זאת, ,אלא שבהעדר המפקד לא ראו חברי הקומונה את עצמם כמוסמכים להחליט כיצד לנהוג, על כן שיגרו שליח לכפר גלעדי להביא את טרומפלדור, ובינתיים הסתדרו בעמדות לפי תכנית שנקבעה מראש.
כשבשליח הגיע לכפר גלעדי, השעה הייתה עשר בבוקר וטרומפלדור הסב אותה שעה לארוחה עם בני לווייתו וחברים מכפר-גלעדי. טרומפלדור עם חבריו נטשו את הארוחה ורצו לתל-חי וכך הגיעו, נושמים ממאמץ הריצה לכניסה הצפונית של חדר האוכל, שם התנהל המשא והמתן בדבר החיפוש במשק.
טרומפלדור הקשיב לדרישת הערבים והחליט שלא הסכים שהערבים ייכנסו (יש אומרים שחסם את הפתח בגופו). האווירה הפכה למאוד מתוחה ואז הופיע לפתח הקומונה כאמל מחלסה עם דודו, גם הם חמושים. למרות שהיחס לכאמל היה בבחינת כבדהו וחשדהו, כאמל לא נחשב לאויב ומעולם לא מנעו ממנו את הכניסה פנימה.
משום כך בהתייעצות פנימית של חברי הקומונה התקבלה על הדעת דעתם של חלק מהחברים של תל-חי שחשבו כי לא היה כל מקום לוויכוח אם להתיר לכאמל את הכניסה. משום כך הוחלט כי הוא עם טרומפלדור ושבעה מבין הערבים החמושים יכנסו פנימה ללא משא ומתן נוסף. מאוחר יותר סיפר חבר כפר גילעדי פנחס שניאורסון, שהוא התנגד לכניסת כאמל וחבורתו ובאותו מעמד התווכח על כך קשות עם טרומפלדור, אשר בו הוא ראה, אמנם, איש עשוי ללא חת, אך זר לגמרי בכל הנוגע לערבים ולהליכותיהם וישר דרך מלהבין את עורמתם ותכונתם להוליך אנשים שולל במעשי מרמה.
אבל – החברים חשבו אחרת, הם טענו כי כמה ימים לפני כן הותר, כאמור, ולא רק בתל-חי, אלא גם בכפר-גלעדי, לקצינים ערביים לערוך חיפוש אחרי צרפתים במשק ובאותם מקרים היו כמו הפעם התקהלויות של המון ערבי גדול, דבר שהוכיח להבנתם מעל לכל ספק, שנוהל זה לא היה יוצא דופן ואפילו חברי "השומר" בכפר גלעדי שנחשבו למומחים בכל הנוגע להתנהגות הערבים, נקטו בו. ישעיהו דרז'נר, ממגיני תל-חי, שתיאר את אירועי אותו יום בכ"ב באדר כתב, כי "היות שזו לא הפעם הראשונה שהם באים בדרישות אלה, הרשו להם גם הפעם להתבונן בחדרים".
לא במקרה נעשה הדבר. בקרב חברי הקבוצה רווחה אז הדיעה, כי רק אם יותר לערבים להיכנס (כמובן בראשותו של אדם מהימן משלהם) כשם שמכניסים צרפתים, תתקבל התנהגות היהודים על ידי הערבים כניטראלית ויהיה סיכוי להימנע מהתנגשות דמים.
לסיפור המעשה קיימות עוד שתי גרסות על מה שהתרחש באותה שעה: לפי האחת, הכניס שניאורסון את הערבים לפני שהגיע טרומפלדור: לפי השנייה, נכנסו שניים או שלושה טרם הגיעו והוא התיר את כניסתם של היתר.
כך או אחרת, בסופו של דבר הותר לכאמל ולשבעת בני לווייתו לבוא פנימה והוא יחד עם טרומפלדור וארבעה מהם שמו פניהם לעליית הגג. מבלי ששמו לב, עוד ערבי מן השבעה, בעל מכונת ירייה, הסתנן לתוך הבניין והתחבא באחד החדרים.
בעלייה נמצאו אותה שעה שרה צ'יז'יק שהצטרפה לקבוצה לפני זמן קצר, דבורה דרכלר, שכבר עשתה במקום כמה שבועות, יצחק קניבסקי, זאב וולף שרף, ממתנדבי הגדודים שהגיע בשיירתו של הרצפלד ובנימין מונטר ממטולה. גם על בלכובסקי הוטל להימצא בעלייה, כשנשקו עליו. נוסף על כך היה עליו לשמש חובש ואף קיבל הדרכה מד"ר גרי כיצד לנהוג בשעת הצורך. משום כך נמצאו מצרכי העזרה הראשונה למעלה. אולם ברגע האחרון העמיד טרומפלדור את בלכובסקי, ששמע ערבית, על המשמר בחדר הצפוני-מזרחי, כדי להאזין לדברי הערבים המתקהלים בקרבת מקום וכך, בשעת הצורך, חסר לו ציוד העזרה הראשונה.

הקרב

בעודם עושים את דרכם למעלה נקלע לשם ז'ולטי, הוא שמע את הערבים מדברים ביניהם על החרמת הנשק מהיהודים והפנה לכך את תשומת לבו של טרומפלדור, שלא הבין את שפתם. טרומפלדור הקשיב ומיד החל יורד במדרגות כשז'ולטי הולך בעקבותיו. אותה שעה צעקה דבורה דרכלר שלוקחים ממנה את אקדחה ואז, מיד עם הגיעו לחצר, נתן טרומפלדור על ידי ירייה מאקדחו פקודת אש וכל בעלי הרובים ירו בבת אחת. רק אחדים מהמגינים שמעו באותו רגע קול נפץ, כי מטח האש החרישו. גם אלה ששמעוהו לא ידעו מה משמעותו.
מטח האש הניס את הערבים המתקהלים. חלקם ברחו הרחק מן הבניין, חלקם הסתתרו מאחורי מחסה – סלע, גזע או תלולית. שניאורסון הבחין אותה שעה בערבי המסתתר בחדר, ירה בו והרגו. תוך כדי כך, עוד לפני שטרומפלדור הספיק, אחרי מתן פקודת האש, לצעוד צעד נוסף, הוא נורה ונפגע מכדור; הוא נתן עוד אי אלה הוראות, נפגע מכדור שני ואז נפל פצוע ירי מפגיעה בבטנו ובידו.
בחצר נקבעה עמדה נוספת מול השער, ואחד מאנשיה, יעקב ג'ייק טוקר, אף הוא ממתנדבי הגדוד האמריקני, נפל ונהרג מידית אחרי שנורה בראשו. היורים היו הערבים שעלו למעלה והתמקמו במרפסת העלייה של תל חי.

מימין לשמאל בכיוון השעון: טרומפלדור על סוסו, תל חי בתחילתה, המדרגות עליהן נורה טרומפלדור, כניסה לחצר תל חי (צילומים: מוזיאון תל חי)

מימין לשמאל בכיוון השעון: טרומפלדור על סוסו, תל חי בתחילתה, המדרגות עליהן נורה טרומפלדור, כניסה לחצר תל חי (צילומים: מוזיאון תל חי)

משנפצע טרומפלדור, הוא מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון, כנראה משום שנחשב בעיניו מנוסה יותר מכל היתר בלוחמה מסוג זה. תמוהה העובדה שטרומפלדור לא דאג לממלא מקום מראש, בעוד שנקט צעד כזה כאשר הביא תגבורת למטולה. מדוע לא מינה איש כזה אין לדעת, כשם שאין לדעת מה אמר לכולם לעשות לאחר שהורה לפתוח באש, או באיזו דרך תכנן להתגבר על הערבים החמושים שבעלייה. במצבו הנוכחי יוסף טרומפלדור לא היה מסוגל עוד לשום פעולה ואם לדון לפי התנהגותו ולפי פצעיו האנושים הרי היה זה מאמץ עילאי מצדו שלא ליפול למעמסה ולא לרתק אליו לשם הטיפול בו אנשים שהיו דרושים במקום אחר. בתל-חי, היה הכל ערוך לקראת לחימה כלפי חוץ, מבלי שיעלה איש על דעתו, כי הרעה תיפתח מבפנים.

מצב נואש, כמעט ללא מוצא, ערבים ויהודים לכודים אלו מול אלו

בחצר תל חי התהווה מצב חמור, מצב שהוא כמעט ללא מוצא. הערבים בעלייה היו לכודים בפנים ולא יכלו לצאת, שכן לעבר שער היציאה ירו ארבעה חברים, שנקבעה להם עמדה באורווה שבאגף המערבי של הבניין. בצד הצפוני התנהל קרב יריות בין הערבים מבחוץ, ובין החברים מבפנים, שהיו להם עמדות ליד החלונות, מוגנות בשקים ממולאים בחול. המגינים לא יכלו לצאת מן הבית לחצר, כי עליה חלשו מלמעלה הערבים הלכודים שבעלייה. גם בתוך החדרים נמנעה התנועה, מכיוון ששוב, אותם הערבים הלכודים בעלייה ירו פנימה דרך חור שהבקיעו ברעפי הגג על ידי הטלת רימון. עזרה מבחוץ למגינים הנצורים לא יכלה להגיע כיוון שעתה הקיפו הערבים את תל-חי ואילו לערבים בחוץ לא הייתה הנהגה, מכיוון שקציניהם היו שבויים בפנים.
טרומפלדור שכב מדמם בחצר, היה הכרח להכניס אותו לבית. ז'ולטי ניסה לעשות זאת, אך מיד נורה בחזהו. הוא הצליח להיכנס פנימה, התמוטט, נשכב וסיפר לשניאורסון מה קרה. אז קרבו אל שניאורסון שני בחורים והוא הורה לאחד מהם לחפות עליו מיד באש. את השני לקח עמו החוצה ויחד הצליחו להגיע לפצוע ונשאו את טרומפלדור פנימה. הוא הושכב על הרצפה בחדר הצפוני-מזרחי ולבקשתו הניחו את רגליו על מיטה כדי להגביהן. עוד דבר אחד ביקש, שיוכנסו לגופו מעיו שנשפכו החוצה (אנשי תל-חי סבורים שדרש זאת כדי למנוע מן המגינים את המראה הנורא העלול לרפות את ידיהם). עתה ניגש אליו בלכובסקי לטפל בו. התורה שהקנה לו ד"ר גרי לא הספיקה לו למשימה קשה כהחזרת המעיים לגוף, אך טרומפלדור עצמו הורה לו כיצד לנהוג והוא עשה כפי שנתבקש לעשות. הואיל וחומרי העזרה הראשונה היו בעלייה ולשם אי אפשר היה להגיע, כי המדרגות החשופות שהובילו אליה היו קבועות בחצר, חבש בלכובסקי את בטנו של טרומפלדור במגבת. מכאן ואילך לא הטריד טרומפלדור איש.
ובינתיים עשו כאמל ואנשיו הלכודים מאמצים נואשים לצאת ודרשו משניאורסון שיאפשר להם זאת. בתחילה הוא סירב, אך לאחר שנמלך בדעתו הבין שאם כמאל וחבורתו יהיו בחוץ ישופר המצב בהרבה. הוא פקד בצעקה להפסיק לירות, אך לא הכל נשמעו לו. כאשר עלו הערבים על הגג וביקשו לקפוץ ממנו צפונה, אל מחוץ למבנה, ירה בהם מתוך הבית, כלפי מעלה, אחד מאנשי אילת-השחר, שנתחרש מהירי ולא שמע את פקודתו של שניאורסון; וכאשר אמרו הערבים ללכת לעבר השער, הופנתה אליהם אש הארבעה שבאורווה – גם הם לא שמעו את פקודתו של שניאורסון, כי היו מנותקים לגמרי מן האחרים: קיר אטום חצץ בין האורווה ובין החדר הגובל עמה. מצבם של הארבעה היה נואש. תחמושתם הלכה ואזלה. בשל הניתוק הם היו בטוחים שרק הם נותרו בחיים, שאיש מחבריהם נותר בחיים ועל כן גמרו ביניהם להותיר כדור אחרון לאיש לשם התאבדות, כדי לא ליפול חיים בידי הערבים.
אלא שאחד מן הארבעה לא השלים, כנראה, עם ההתאבדות – ושמא נאחז בשביב תקווה שעוד לא נהרגו הכל – הוא החליט בשבריר שניה לצאת מהמחסה לחצר כאשר אזלה התחמושת. מצב זה נוצל על-ידי כאמל ואנשיו. הם ירדו לחצר למקום שאליו יצא האיש מן העמדה, כך שהמגינים לא יכלו לירות בהם ומיד הסתלקו דרך השער.
בינתיים הצליח שני חברים מן הארבעה לנקוב בכידון רובהו חור בקיר האטום ואז נתגלה שלא הכל אבוד והקיר הובקע כדי מעבר אנשים בו.
עם צאתם של הערבים התחדשה האש משני הצדדים ביתר שאת ונמשכה כשלוש שעות. אז הוסכם בין המחנות הנלחמים על הפוגה. הערבים אספו בהזדמנות זו את הרוגיהם ופצועיהם (לדברי שניאורסון היו להם ארבעה עשר הרוגים בשלב זה של המערכה) והמגינים הכניסו את טוקר, שמת כעבור חצי שעה. הם אף חידשו את מלאי המים ובלכובסקי ניצל הזדמנות זו לעלות לעלייה ולהוריד משם את חומרי העזרה הראשונה. הוא לא שיער כלל איזו זוועה תתגלה לעיניו: מה שראה היה איום ונורא – גופותיהם של שתי הבחורות ושל מונטר, שרף וקניבסקי, אשר אף הוא נראה לו כמת. ברדתו משן עם חומרי החבישה הוא שתק ולא סיפר על כך לאיש מחוץ לשניאורסון, "כדי שלא יפלו האנשים ברוחם לשמע הידיעה הקשה".
היה חשש שבהפוגה, אשר נמשכה כשעה, תהיה לאנשים שהות להירגע מעט ואז ירגישו בחסרון החמישה שבעלייה – ואם לא בחסרונם של שלושת הבחורים, הרי לפחות בהעדרן של שתי הבחורות היחידות שישבו עמם; אך דומה, שכולם היו יגעים והמומים כל כך מהמתרחש, עד שלא חשו מאומה.
ההפוגה פגה והקרב התחדש כשהתחמושת הלכה ואזלה. היה מלאי של תחמושת במחסן שמתחת לעלייה, אך פתחו של המחסן היה מופנה לחצר ולחצר אי אפשר היה לצאת בגלל היריות. הם הבינו כי הם נזקקים למכונת הירייה של הערבי. זה שהסתנן למבנה ושניאורסון הרגו. לכן החליטו לפרוץ פתח בקיר שחצץ בין המחסן ובין חדר האוכל. מישהו גנח בהיותו במחסן והאנשים שמעו את הגניחה וגם קריאה חלשה לעזרה שבאו מלמעלה. הם פרצו את התקרה לעלייה ומצאו את קניבסקי שהוא חי ופצוע קשה בבטנו ואת ארבעת הגופות. התברר, שקול ההתפוצצות שנשמע עם מתן פקודת האש של טרומפלדור בא מנפץ של רימון יד שהשליך לתוך העלייה אחד הערבים בעמדו על המרפסת והוא שחולל את ההרג הזה.
כת, משהושגה התחמושת ניתן למגינים לנקוט אמצעים נמרצים יותר נגד האויב. ואמנם עלה בידיהם, בהטלת רימונים לעברם, לסלקם הרחק מן המשק. זה היה כבר לעת ערב.

הפינוי לכפר גלעדי

במשך כל אותו יום שכב טרומפלדור על הרצפה מבלי להטריד איש, כאילו אמר לסלק מתודעת האנשים את העובדה שהוא פצוע קשה וזקוק לטיפול. לפי עדותו של בלכובסקי לא הביעו פניו כאב או צער. מדי פעם היה שואל לנעשה, מבקש לעודד את החברים, מוסר להם את משאלתו שיעמדו בכבוד במערכה. ז'ולטי, ששכב לידו, מספר, שכאשר התרוצצו הערבים על הגג וקול פסיעותיהם הגיע לאוזניו אמר וחזר ואמר: "אל תיתנו לכלבים לצאת". רק ז'ולטי שמעו אומר זאת. ואילו להרצפלד סיפרו אחר כך, שהוא "צעק להחברים שהוא קפוט (מחוסל) ונתן פקודה לא לעזוב את משמרתם עד אחד".
כך או אחרת, כעת מששכך הקרב וירדה חשכה מצא טרומפלדור את הזמן ככשר שייעשה משהו למענו ודרש להביא אליו את הרופא. שלושה בחורים התנדבו למלא את השליחות ויצאו, ממש בזחילה, לעבר כפר-גלעדי. בהגיעם לשם מצאו במקום קבוצה של חמישה עשר איש חמושים ומוכנים ללכת איתם חזרה לתל-חי ועמם ד"ר גרי והרצפלד.
כשהגיעו לתל חי התמונה שנתגלתה לפניהם הייתה מזעזעת. על כך כתב הרצפלד: "מצאנו חורבן איום ונורא. כל הרעפים מהגג בחורים, בחדרים פוגרום. הכל נהפך קרוע וסחוף. חלונות אין. נשברו לרסיסים. הקירות בכל הפינות ניטלטלו. היו מקומות שנדלקו ובאיזה אופן השרפה לא נמשכה. האנשים כמו שלא היו וכל אלה שעמדו על המשמר על יד החלונות, מפני החושך ששרר בבית לא נראו. דממה כמו על בית-הקברות על יד המתים. היינו בטוחים שבכל חדר וחדר הרוגים ופצועים וכל צעד שאתה עושה חושד אתה בכך שדורך על איש חי, חצי חי, על חברך. לא נותנים להדליק מנורה או נר. ממשמש אתה באפלה – איפה הם הקדושים שלנו. פה ושם פצוע. עברתי עם הרופא את כל אלה וקיבלנו בשורה טובה שט' מסוכן ואין כבר תקווה".
תיכף פנו הרצפלד וגרי אל טרומפלדור וכששאלו לשלומו ענה: " 'לא נורא' בלי שום אנחה כלשהי. כדאי למות בשביל ארץ-ישראל' הוא הוסיף" .
ד"ר גרי לא השלה את עצמו. הוא ראה שפצעי טרומפלדור פצעי מוות הם. במקום היו עוד ארבעה פצועים והרופא הורה להעבירם לכפר-גלעדי. אלונקות לא היו בנמצא ואת הפצועים קשה, שלא יכלו ללכת, נשאו בשמיכות. לאחר חמישים שנה הביע הרצפלד תמיהה הכיצד הניח ד"ר גרי שיעבירו פצוע אנוש כטרומפלדור, שכל טלטול קל היה מסב לו, ללא ספק, כאב קשה מנשוא, בשמיכה ולא בעגלה או במיטה. אולם במבוכה הגדולה ששררה במקום אז לא עלה על דעתו של איש לשקול באיזה אופן טוב יותר להעבירו. אין לדעת אם טלטלה זו היא שקירבה את קצו. כאמור הרופא לא ראה תקווה לחייו עוד בבדקו אותו בתל-חי. ואכן, בדרך לכפר גלעדי נפח טרומפלדור את נפשו.
עוד באותו לילה רשם הרצפלד: "נעים וחביב הוא היה על כולנו. חזק ואמיץ בכל דרכיו. מת הוא כגיבור יוצא מגדר הרגיל, בלי צעקות ובכיות, בלי התאוננות, מוכן היה עוד במשך השעות האחדות ששכב לקבל רפורטים ולייעץ איך להתנהג או מלה חזקה ונעימה למסור לחיילים שלו".
שלושה ימים לאחר מכן הספידו דרז'נר במלים אלה: "דבריו האחרונים, בתשובה על השאלה מה שלומו היו: טוב למות בעד המולדת. נילקח מאתנו האיש אשר בכל סכנה היה הוא חש להצלה בראש השרשרת שלו, עם המאוזר בידו היחידה, עם השוליים המתבדרים של הפאלטו הבלתי נפרף שלו ואנחנו, בראותנו אותו מרחוק, היינו מתחזקים ומתעודדים".
באותו לילה הוחלט לפנות את תל-חי ולהמשיך להגן רק על כפר-גלעדי ומטולה. על עגלות הועמסו ההרוגים וחפצים בעלי ערך. נאספו גם הלול ומעט הפרות. פרה שנפצעה הרגוה. את המקום עצמו העלו המגינים באש. אחר כך יצאו ברגל בעקבות העגלות לכפר גלעדי. טרומפלדור וחבריו החללים נקברו בו בלילה בכפר. למחרת, בי"ב באדר (2 במרץ) הועברו הפצועים קניבסקי וז'ולטי למטולה וד"ר גרי ניתחם שם מיד. עזרה לידו האחות סוניה מלמוד, אשר עליה נאמר, כי היטיבה עם החולים כמעט כרופא. אלעזר אלפרין מספר שבמטולה ביקר את קניבסקי והלה מסר לו את משאלתו של טרומפלדור: להחזיק מעמד עד הסוף.

מעט על טרומפלדור

בהיותו ברוסיה, כשנת 1913, היה טרומפלדור מאזין להרצאותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב על תקופת הבית השני. כשהגיע דובנוב לפרשת חורבן הבית, טען שלא היה טעם לצאת למלחמה נגד הרומאים, כי לא היה כל סיכוי לנצחם. טרומפלדור התנגד לדיעה זו ואמר, שאי אפשר לבלום גאווה לאומית ושרעה חולה היא, כי בכל שעת משבר קמים אנשים כיוחנן בן-זכאי, המוכנים להיכנע לבעל הזרוע למען השלום.
כאמור, בשכבו פצוע בזמן ההתקפה על תל-חי, הביע המנהיג הצעיר משאלה שהחברים יעמדו בכבוד בהגנתם על היישוב. על כך העידו אז העידו עד לא מכבר כמה אנשים שהיו בקרבתו באותו מעמד. מאז נותרו גם שלוש עדויות בדבר מלותיו האחרונות של טרומפלדור. שתיים, של הרצפלד ושל דרז'נר, הוזכרו. העדות השלישית היא של ד"ר גרי, הרופא שהגיע לתל-חי. חילופי הדברים בין הרופא ובין טרומפלדור התפרסמו ב"קונטרס" כ"ט, מיום כ"ב באדר תר"ף (12 במרץ 1920), אחד עשר יום אחרי נפילת תל-חי, ברשימה בשם "מן הימים האחרונים (מפי הרופא החבר ד"ר נ' גרי)". הרופא מספר, כי "הוא (טרומפלדור) היה במצב חלש מאוד, חיוור ושכלו אתו – כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה: 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ' ". כעבור זמן כתב גם שניאורסון כי "כששאל גרי את טרומפלדור 'מה שלומך?' ענה לו: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו', כמי שעונה לתומו, בחיוך, על השאלה".
לאחרונה התעוררו ספקות אם אמנם השמיע טרומפלדור את המשפט הפטריוטי הזה. יש המעלים סברה, כי פלט, מעצמת כאביו, קללה ברוסית במקום המלים המרוממות בעברית, שפה אשר בה לא שלט, אין הדבר מתקבל על הדעת, טוענים אחרים, שפצוע אנוש כמוהו, ממש על סף הגסיסה, יתבטא כך ויהיה מסוגל לחשוב על משהו מחוץ לכאבו הפיסי הקשה. אך ככל שנוגע לסברה שלא היה מסוגל לחשוב על משהו מחוץ לכאבו הפיסי הקשה, הרי עובדה היא שחרף ייסוריו שאל מדי פעם על המתרחש ואף הביע אותה משאלה שהחברים יחזיקו מעמד בכבוד. מעידה על כך שהיה צלול באומרו משפט פטריוטי שכזה.

פסל האריה השואג בכפר גלעדי

פסל האריה השואג בכפר גלעדי

יזכור עם ישראל

ברל כצנלסון חיבר תפילת "יזכור" לזכר הנופלים בקרב:
"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו – שניאור שפושניק, אהרן שר, דבורה דראכלר, בנימין מונטר, שרף, שרה צ'יזיק, טוקר, יוסף תרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינוחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל ויגאל אדמתו השדודה". (קונטרס, כב אדר תרף – 1920) תל-חי.

Print Friendly

על אודות אליק מאור

ראש דסק חדשות - עיתונאי בעל וותק מעל 35 שנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה א, אקטואליה, בארץ, דמוקרטיה, חדשות בארץ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.