פלאש מוב עושה טוב

ראיתי נכים מחייכים, שרים ורוקדים – פלאש מוב מסוג מיוחד שאורגן עבור נכים, ומוגבלים עם בני משפחותיהם הרקיד את הנמל הישן.

Print Friendly

נכים, פגועי מוחין, קטועי גפיים, עיוורים… מרקדים ושרים, לא בדיוק מחזה שרואים יום יום. אני זכיתי, ויחד איתי מאות עוברי אורח ותיירים שהצטרפו לשירה ולריקודים.

כולם ביחד - צילום: עמית מנדלזון

נכים אינם בדיוק טיפוסים מוחצנים, נכותם מבודדת אותם מהציבור, לפעמים פיזית ולפעמים מנטלית, אבל אין זה אומר שהם חייבים להישאר בבית ביום יפה כל כך.

הורים וילדייהם - צילום: עמית מנדלזון

קבוצת מתנדבים (שלפחות אחת מהן חירשת בעצמה) הנקראת Flashpsychomob לקחה על עצמה ריכוז עשרות נכים מכל הדרגות והסוגים ולארגן עימם ועבורם פלאש-מוב היינו, שירה המונית בראש חוצות.

המארגנים - צילום: עמית מנדלזון

עשרות נכים אכן התייצבו בנמל הישן מתחת לסוכך רקדו ושרו, למרות מגבלות הדיבור, למרות כסאות הגלגלים, למרות הגיל. לאלו המוגבלים במיוחד צורפו מתנדבים שסייעו להם. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מכל הדתות ומכל הצבעים. עם ילדיהם ולפעמים כל המשפחה. זכו לשמוח ולחייך ביחד, בלי פחד בלי בושה, ובלי תחושת הבידוד.

סבתא על כסא גלגלים שרה ורוקדת - צילום: עמית מנדלזון

הגורל אולי הגביל אותם, אבל לשמוח גם הם יכולים לשיר, גם הם יכולים, ומי שלא ראה בעל תסמונת דאון רוקד לא ראה אהבה למוזיקה בחייו.

אם וביתה - לחלוק את האושר - צילום: עמית מנדלזון

החוויה היתה כולה שלנו הצופים, לראות אנשים שמחים, כן הם מוגבלים, כן הגורל לא שפר עליהם אבל הם ביחד , הם ובני משפחותיהם והם מחייכים, שמחים, שרים ורוקדים. מחזה שכזה מחמם את הלב.

הבנות המרקידות - חלקן נכות בעצמן - צילום: עמית מנדלזון

 

Print Friendly

על אודות עמית מנדלזון

צלם, עיתונאי, ארכיטקט, מעצב ואיש הי טק, חי במארסיי, צרפת. יזם שותף ונכון להיום עורך ראשי של מגפון. מתמקד בצילום חדשות, צילום רחוב, וכתיבה http://www.amitm.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנדבות, חברה וסביבה, סיפורים מצולמים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פלאש מוב עושה טוב

  1. מאת שושי‏:

    תגובתי לעמית מנדלזון
    שלום,
    אני מניחה שבפרסום כתבתך "פלאש מוב עושה טוב" התכוונת לעשות טוב אך לצערי הרב קראתי אותה והיא עשתה לי רע, רע מאוד.
    הניסוח שלך בכתבה מצייג אותנו הנכים כמסכנים, מבודדים ומזל גדול שמצליחים לגרום לנו לחייך ולרקוד… ועוד ועוד תיאורים ומילים שמזמן כבר לא משתמשים בהם היום.
    אתה מדבר על בידוד אנשים עם מגבלה, המילים שכתבת, הטרמינולוגיה שלך היא מיושנת ופוגענית, כן אתה צלם טוב אך מילים הן לא התחום החזק שלך ולכן פעם הבאה לפני שאתה מעלה תכנים מהסוג הזה כדי להתייעץ לפני ולהבין איך אומרים את הדברים בצורה הנכונה היום…!
    שים לב לדוגמא הבאה בבקשה-
    כך אתה כתבת:
    "עשרות נכים אכן התייצבו בנמל הישן מתחת לסוכך רקדו ושרו, למרות מגבלות הדיבור, למרות כסאות הגלגלים, למרות הגיל. לאלו המוגבלים במיוחד צורפו מתנדבים שסייעו להם. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מכל הדתות ומכל הצבעים. עם ילדיהם ולפעמים כל המשפחה. זכו לשמוח ולחייך ביחד, בלי פחד בלי בושה, ובלי תחושת הבידוד."
    ובצניעות רבה כך אני תיקנתי אותך:
    "עשרות אנשים עם מגבלה התייצבו בנמל הישן מתחת לסוכך רקדו ושרו, למרות המוגבלות בדיבור, למרות הקושי בתנועה, למרות פערי הגיל.
    למתקשים במיוחד צורפו מתנדבים שסייעו להם: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מכל הדתות ומכל הצבעים עם ילדיהם ולפעמים כל המשפחה. זכו לשמוח ולחייך ביחד, בלי פחד, בלי בושה, ובלי תחושת הבידוד שלעיתים הם חשים במרחב הציבורי בגלל היותם אנשים עם מגבלה פיזית."

    אני מקווה שאתה מבין עכשיו על מהו כעסי, תמיד ניתן לתקן…
    וסליחה על הזעם, השינוי מתחיל באיך שהדברים נאמרים!
    שושי.

    • שושי אני מאוד שמח לראות שאת, בניגוד לרבים אחרים, רגישה. אבל מה לעשות וכל מה שכתבתי הוא נכון לגבי נכים ובעלי מוגבלויות. אז נכון שאנחנו לא רוצים לראות את זה אבל זו האמת . וכצלם אני מסתובב ברחוב יום יום צופה ומצלם. אבל גם אני…נכה, מוגבל וסובל כעקרון מהמגבלות שכופה עלי הנכות שלי. אז כל הם מבודדים הם מוגבלים וכן…יש מי שדואג להם. להתעלם מהמציאות לא יביא אותנו לשום מקום. רק יעמיק את הבעיה

      • מאת שושי‏:

        עמית שוב שלום,

        היכן הבנת מתוך דברי שאמרתי או רמזתי להתעלם מהמציאות?! ההפך, לא להתעלם!
        לצלם, להפיץ, לספר וכו
        אבל המילים שלך מלאות בסטראוטיפים (נכים, מסכנים, מבודדים, מוגבלים…) ויש למילים אלו השפעה רבה – אני רוצה שינוי ואני מאמינה בשינוי, זה שאני אדם עם מגבלה לא אומר שאני שונה, מוזרה ולא יכולה להיות חלק מהמרחב הציבורי…
        אנשים עם מגבלה הם לא מסכנים, ילדים עם צרכים מיוחדים הם לא מבודדים – זו הכללה וכמו כל הכללה גם זו מסוכנת!

        ממליצה לך בחום להיכנס לקישור הבא וללמוד "איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות?" את המאמר כתבה ד"ר גבריאלה, אולי בעזרתה תבין שעליך להוריד את הכתבה הנ"ל ולעלות אותה מחדש בצורה מתוקנת.
        כי כמו שהיא כתובה לרגע זה היא רק גורמת לציבור אנשים עם מגבלה להישאר תקועים תחת מונחים מושחרים וחסרי טעם.

        ודרך אגב, גם אני אדם עם מגבלה, אני מתניידת בעזרת כסא-גלגלים ממונע, אני נעזרת במטפלת 24/7 כי מבחינה פיזית אני לא יכולה לעשות הרבה אבל קודם כל ולפני הכל אני אדם בדיוק כמוך ובדיוק כמו שאר המשתתפים בחגיגה המצולמת שלך, ואין שום דבר רע בלהיות אדם ורק אחרי זה עם מגבלה…

        • סטראוטיפים? נכה זה סטראוטיפ? כן הם נכים , ונכה בהכרח מוגבל, נקודה את מוגבלת לתנועה עם כסא גלגלים ואניח מוגבל בדברים אחרים, מבודדים? כן כמובן שמבודדים לא כולם אבל רובם וזה מצב טבעי אלמלא היית זקוקה לכבא גלגלים היית יכולה להגיע לכל מקום תמיד בלי בעיה ולא היית מבודדת. אלמלא הייתי חירש הייתי יכול לדבר עם כולם תמיד בלי בעיה. אז כן זה בידוד. אז העובדה שכולנו מסתדרים כך או אחרת לא עושה משפרת את מצבנו. האם אין אלו הנכים שחוסמים כבישים בישראל במחאה על קיצבאותיהם האומללות? אם אכתוב שהכל נחמד ובסדר. מה יהיה על אלו שלא שפר עליהם גורלם כמוך וכמוני?

להגיב על עמית מנדלזון לבטל

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>