דומה שרק לשמע סיפור העלילה האכזרי בשרנו נעשה חידודין חידודין:

על רקע מלחמת העצמאות של העם הפלנדרי המורד בשלטון העריצות של ספרד – ובהיותה נערה בת 14 בלבד – המלכה הצרפתייה אליזבת משודכת לפיליפ השני מלך ספרד בנישואי תועלת שאמורים להשכין ברית שלום בין ספרד לצרפת. במקור – יועדה לבנו, דון קרלו, אלא שאז נפטרה ארוסתו של המלך פיליפ – מרי טיודור בתו של הנרי השמיני. תחתיה בחר המלך דווקא באליזבת. לרוע מזלה היא מתאהבת דווקא בבנו, דון קרלו. הוא, מצדו, סבור שהיא מיועדת לו ומתאהב בה.

אחת מנשות החצר המלוות אותה – הנסיכה אבולי – מתאהבת אף היא בקרלו שלא משיב לה אהבה. בקנאתה היוקדת מלשינה אבולי על מלכתה, אליזבת. המלכה שכולה טוב לב נוצרי, תום וטוהר מנדה אותה בלית ברירה מחצרה. בקנאתו לבנו עצמו ובשרו – כולא המלך את בנו. ידידו של דון קרלו, רודריגז, מוכן למות תחת קרלו אך לא מצליח להצילו שכן קנאתו של המלך בבנו ושנאתו של דון קרלו לאביו גוברות על הטוהר. מאחר שהוא שייך ל"טובים והאמיצים" תומך דון קרלו בעם הפלנדרי בהתקוממותו בעריצות שלטון ספרד הנעזר באינקוויזיציה. "סוף טוב הכול טוב": רודריגו – ידידו הנאמן של דון קרלו –  נורה לשווא. המלך וידידו האינקוויזיטור  עוצרים את דון קרלו.

תחת שרביטו של דניאל אורן הובלטה הליריות המדובבת של ורדי. אי אפשר היה שלא להתפעם מיפי קינתה של אירה ברטמן שגילמה את תפקיד המלכה בליריות נוגעת ללב. מרשימה באש קנאתה הייתה אבולי אותה גילמה בכישרון משחק נדיר זמרת המצו הגרוזית קטאבו קמוקלידזה שזו לה הופעתה הראשונה באופרה הישראלית. שירתו של הטנור גוסטבו פורטה, שבתחילה שר בהפעלת לחץ עצום על קולו, הפכה בהמשך – הודות לעיצוב הדינמיקה המופלא של דניאל אורן – לנוגעת ללב בליריות החרישית שלה. מרשים מכולם היה הבס הקוריאני סימון לים, שגילם את תפקיד המלך פיליפ בקול אדיר אם כי ללא כל תנועה, משל היה קרחון קפוא מפחד. גם לבס הרוסי איבאן אורלוב, שזה לו ביקורו הראשון באופרה הישראלית, היה קול גדול, אך לא היה לו עומק מצמרר דיו לתפקיד האינקוויזיטור. הבריטון יונוץ פאסקו כמו נולד לגלם את תפקיד רודריגו בדרמטיות שתוגברה על-ידי נגינת התזמורת. זו ניגנה בלכידות ובניקיון מרשימים. הפריעה מאד נטייתם של הזמרים לשיר כלפי פנים במקום בפה פתוח ובהגא ברור.

כהרגלו נטה הבמאי ג'נקרלו דל מונקו לפעלולים מיותרים. למשל, הדמות המונומנטלית של פסל ענק בלבן של ישו – המועלה כזבח קורבן – הייתה פתטית עד גיחוך בגודלה העצום.

ברור שהבמאי רצה להבליט את החרדה של העם (אנשים קטנים ומבוהלים) מאימת הכנסייה האדירה. חומרת הסבר של גוני התפאורה הכהים והדיוק ההיסטורי של תלבושות המלכים ויורשי העצר תרמו לאמינות של האופרה. ובעיקר העדר התחכמויות מיותרות אִפשר לקהל ללכת שבי אחר יופייה המרטיט של המוזיקה. שינויי הקצב הקיצוניים בהם דגל המנצח תרמו לחיות הביצוע. יפי הקולות ובעיקר הליהוק המושלם  נטעו תחושה כאילו כל זמר כמו נולד לתפקידו.

ובכל זאת למרות ההתפעמות מגאונותו של ורדי ומיפי הקולות, ועם הרצון לשמוע את האופרה עוד פעם ולמות – חסרה תחושת קתרזיס ובעיקר צמרמורת של חיל ורעד.