"סימני דרך" בהבימה: לנעמי שמר מגיע יותר

המחזה המוזיקלי על-פי סיפור חייה של נעמי שמר מציג בעיקר סימוני דרך ולא סימני דרך. ביצוע השירים, לעומת זאת, הוא החלק החזק והמרגש בהצגה. משחק טוב של רוני דלומי, אביטל לבני, דפנה דקל וגילה אלמגור. ומה קרה לסאונד של הבימה?

Print Friendly

★★★★★

אני מודה, שהגעתי להצגה בלי הרבה ציפיות ועם מידה לא קטנה של סקפטיות. מה כבר אפשר לצפות מהצגה על חייה של נעמי שמר מלבד שירים יפים עם קטעי קישור? ואכן, יש סצינות שבהם "סימני דרך" נופלת למקומות האלה, אבל בשורה התחתונה – ההצגה מעוררת געגועים וזכרונות, ובחלקים מסויימים ריגשה אותי.

עצב וגעגועים. רוני דלומי והלהקה. צילום: ז'ראר אלון

"סימני דרך" אינה הצגה שמחה. לא מעט עצב וכאב מרחפים מעליה, מהולים בתקווה ובאופטימיות, ומתוך כל אלה נובעת ומבעבעת היצירה של נעמי שמר, יוצרת גדולה ופורצת דרך ואישה מורכבת ורבת ניגודים. הבמאי משה קפטן ניסה להעניק משמעות ופרשנות לשיריה של שמר ולחבר אותם לחייה האישיים ולמקורות יצירתה.

בתפקיד שמר – ארבע שחקניות, כל אחת מייצגת תקופה אחרת בחייה. רוני דלומי, נעמי הצעירה, שעוזבת את הקיבוץ לטובת החיים האמנותיים בעיר, עושה תפקיד אמין ובעיקר שרה בעוצמה רבה. אביטל לבני (שמופיעה לסירוגין עם אביטל זלצמן), פתחה חלש, אבל השתפרה במהלך העלילה ומבחינתי היא הפתעת ההצגה. דפנה דקל בסדר, לא מבריקה, וגילה אלמגור, שנראית לפעמים כמו נעמי שמר, נוגעת ללב. בין הגברים המצב פחות מזהיר. טל מוסרי ומתן שביט טובים, מהשאר לא התרשמתי במיוחד, חלקם מציגים משחק חובבני ואפילו עילג. זו בהחלט הצגה של נשים.

נוגעת ללב. גילה אלמגור. צילום: ז'ראר אלון

ביצוע השירים חזק ומרגש, כולל עיצוב התנועה. הדיאלוגים במחזה, שכתבו אורן יעקובי וגיורא יהלום, הם החוליה החלשה. בעיקר חסרות לי סערות הנפש של נעמי שמר וגם עומק הרגשות שלה, מה דוחף אותה, מה כואב לה, מה היא רוצה באמת, למה היא מתגעגעת, מה מעציב אותה, מה חסר לה. יש בהצגה התייחסות לחומרים אלה, אבל בדרך כלל ברמה של סימוני דרך ולא של "סימני דרך" (כשם ההצגה).

כאשר הטקסט והמשחק מעמיקים יותר, פתאום זה קורה. אז נכון שלא מדובר במחזה פסיכולוגי, אבל גם במחזה עם שירים אפשר להעמיק בדמויות. הבמאי קפטן הצליח לצמצם את החולשות ולהבליט את החוזקות של המחזה, ולחבר את הפאזל לכדי הצגה מעניינת וזורמת בדרך כלל, אם כי לא מבריקה. לנעמי שמר מגיע יותר.

בלי עומק. טל מוסרי וריקי בליך. צילום: ז'ראר אלון

בעיה טכנית חמורה שהעיבה על ההצגה שראיתי היא הסאונד. לאורך כל ההצגה הסאונד נשמע צורמני, לא נקי, גם בדיבור גם בשירה. רק כאשר השחקנים דיברו או שרו בשקט – הסאונד היה סביר. מה קורה שם בהבימה? האם התיאטרון הלאומי לא יכול להשקיע בסאונד איכותי?

"סימני דרך" היא הצגה מאוד ישראלית, לא יומרנית, מרגשת לעיתים, קצת שמאלצית, לפעמים בנאלית, שמנסה לעשות כבוד ליוצרת גדולה ולשיריה, שהם חלק בלתי נפרד מהפסקול של כולנו (אני לא אוהב שמשתמשים בקלישאה "נכסי צאן ברזל"). בשורה התחתונה, למרות המגרעות של המחזה – אני ממליץ.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.