בקול שונה: על הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר

"רק שנינו" מצליח לשקף באופן אמין ומדויק את המתח של האדם הדתי בין עולם הרוח והדת לבין עולם המעשה. ישנם אמנם ניואנסים רבים שקורא או קוראת שאינם דוברים את השפה הדתית כנראה יחמיצו, אולם ככלל ספרו של אלחנן ניר הוא ספר שהן קוראים דתיים והן כאלו ללא רקע דתי ייהנו ממנו. מהבחינות הללו, ניר אכן מצליח להביא קול שונה

Print Friendly

כשקראתי את הספר "רק שנינו" של אלחנן ניר, תהיתי האם המחבר חש או מודע למשא הכבד שרובץ על כתפיו. במקרים רבים נציג של קבוצת מיעוט נשפט בחומרה יתרה הן על ידי קבוצת השייכות שלו והן על ידי הקהל הרחב, בשל היותו בן לאותה קבוצה; ואם לא די בכך, לעתים הוא נבחן במידה שבה הוא מייצג או מקדם את המטרות של הקבוצה שאליה הוא משתייך. כך למשל, עם שופט ערבי שמכהן בבית המשפט העליון ידקדקו כחוט השערה בכל הפסיקות שלו שנוגעות לזכויות המיעוט הפלסטיני בישראל; אישה שניצבת בעמדה ניהולית בכירה תצטרך להוכיח שהיא הגיעה למעמדה בזכות ולא בחסד.

ונראה לי שהדברים הם בבחינת קל וחומר כשמדובר בסופרים בני המגזר הדתי-לאומי, כמו ניר, מגזר שבתחום השירה הצליח להעמיד משוררים ומשוררות רבות, אך כשמדובר בפרוזה הוא מדשדש. ולכן ספרו של ניר – משורר, איש הגות, ועורך בכיר בעיתון "מקור ראשון" – נבחן הן לגופו של עניין והן בהיותו של ניר אחד מבניו של המגזר: האם ניר יצליח להבקיע את הבצורת-היחסית של סופרי המגזר הדתי? האם הוא מביא "קול שונה"?

הספר "רק שנינו" מספר על יונתן להבי, אף הוא בן המגזר הדתי-לאומי, שנאלץ לתמרן בין עבודתו כמורה, נישואיו לאליסה, ובין כל אלו למשפחתו: אחיו מיכה, שלוקה במחלה נפשית; אחיו המת עידו; אמו ענת, שמאז מותו של עידו התעטפה במעטה של צדיקות והפכה את ביתה למקדש-מעט לבנה המת; ואביו המופנם עמנואל.

"רק שנינו" הוא ספר טוב מאוד. הספר אמנם מאופק, אולי מאופק מדי, והוא מתחיל מעט חלש, אולם לקראת השליש האחרון שלו הוא מתרומם והופך למעולה. ניר מתאר באופן פיוטי את חייהם והוויותיהם של יונתן ומשפחתו, בשפה שכּה-חסרה בספרות הישראלית. המתח בין המשפחה של יונתן ובין משפחתו החדשה שהקים עם אשתו; המתח שבין החיים ובין המתים; ובעיקר המתח בין עולם הרוח והדת לבין עולם המעשה – זוכים כולם לטיפול אמין ורגיש בידיו של ניר.

בעיקר ראוי לציון המתח האחרון, שכמדומני טרם קיבל מענה אצל סופרים דתיים-לאומיים בני הדור האחרון; "רק שנינו" אינו נשבה בלהט של היוצרות בעלות התשובה, כמו נועה ירון-דיין או רמה בורשטיין; והוא גם לא מוותר על המתח הזה או מצניע אותו, מייצר מין איזה "דתי נורמלי", כמו כותבים-דתיים אחרים – הוא משקף את המתח הדתי בצורה נאמנה ומדויקת. ישנם אמנם ניואנסים רבים שקורא או קוראת שאינם דוברים את השפה הדתית כנראה יחמיצו, ולפעמים גם ניר נופל בניסיון מגושם לתווך את הפער הזה, אולם ככלל "רק שנינו" הוא ספר שהן קוראים דתיים והן כאלו ללא רקע דתי ייהנו ממנו. מהבחינות הללו, ניר אכן מצליח להביא קול שונה.

למרות הקול השונה שניר מביא, כארטיפקט סוציולוגי, כיצירת אמנות שיכולה לספר לנו משהו חדש ומעניין על המגזר הדתי בכללותו – "רק שנינו" הוא ספר מעט מוחמץ. התיאור של דור הורים, הקמת היישוב "בארות" על ידם והמעבר שלהם מן היישוב שהם הקימו אל ירושלים, המתח שבין דור ההורים לדור הבנים – בניגוד למתח שבין יונתן להוריו – כולם נראים מעט קלישאתיים, כמשהו שקראנו בעבר וגם סופר שאינו דתי היה יכול לכתוב אותם.

ואולי העובדה שניר מצליח לתאר באמנות את הסיפור של יונתן ומשפחתו ונכשל בתיאור המגזר הדתי-לאומי; שהוא מיטיב לתאר את האישי והמשפחתי ולא את הקולקטיבי – היא בעצם כל הסיפור של המגזר הדתי לאומי.

רק שנינו • אלחנן ניר • הוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה • 2017 • 198 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.