לעצום/ ילי שנר

בָּחַרְתָּ בִּי כְּמוֹ שֶׁבּוֹחֲרִים דִּירַת חֶדֶר וָחֵצִי בְּנַחְלָאוֹת

בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם הַנּוֹף מִן הַחַלּוֹן שִׁמְשִׁי בְּזָוִית מַבְרִיקַת עָלִים.

מָה זֶה, שָׁאַלְתָּ אֶת בַּעֲלַת הַבַּיִת עַל הַצֵּל הַשָּׁחֹר הַמְּכֻנָּף,

זֶה לֹא יַפְרִיעַ לְךָ בִּכְלָל הִיא אָמְרָה

. 

זֶה הָלַךְ וְגָדַל לְעִתִּים הִסְתַּמֵּן כִּפְסַנְתֵּר כָּנָף

לְעִתִּים כְּמֶלְקָחַיִם, בַּחֹרֶף נֶחְסְמָה הַדֶּלֶת לַמִּטְבָּח,

חֲדַר הַשֵּׁנָה הִתְמַלֵּא דַּרְכֵי לְלֹא–מוֹצָא סְתוּרוֹת.

קִירוֹת שֻׁבְּרוּ וְתֻכְנְנוּ מֵחָדָשׁ, מַשְׁקוֹפִים הִכְחִילוּ,

הַנֶּצַח סִבֵּךְ אֶת הָעִנְיָנִים.

.

יָדִית הַדֶּלֶת נוֹתְרָה בְּיַדְּךָ כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ.

מָה לְהָבִיא לָךְ שָׁאַלְתָּ, בִּקַּשְׁתִּי עַפְעַפַּיִם.

**

חלק נכבד מהשירים בספר "כותנה", של המשוררת ילי שנר (הוצאת כרמל, 2017), מתאפיינים במגוון עצום של דימויים שעל פניו אין להם יסוד מארגן מסוים, ולכן הם מרחיבים מאוד את המרחב האסוציאטיבי של הקורא. השירים אמנם נטועים סיטואציה או חוויה מסוימת, אבל זו אינה בהכרח היסוד המארגן שלהם. ככאלו, הם מעבירים את כובד המשקל מהכותבת לקורא: הקורא חייב להיות אקטיבי בהליך הקריאה, הוא צריך להתאמץ על מנת להבין את השיר. וכאשר הקורא מתאמץ, הוא רואה ברכה בעמלו.

אני אוהב את השיר "לעצום" כיוון שהוא עוסק בשאלה שמעסיקה אותי ומעסיקה את כלל האנושות, והיא שאלת הבחירה: לא רק בחירה של בן או בת זוג, או דירה בשוק הדירות המשוגע של ישראל, אם כי בשני אלו השאלה כמובן מתעצמת: אבל להבנתי השיר עוסק בשאלת הבחירה ככלל: כיצד אנחנו מקבלים החלטות? האם אנחנו מקבלים החלטות באופן רציונאלי או לא? האם אנחנו בוחרים במחשבה על העתיד או מתמקדים רק בהווה? האם ניתן בכלל לומר שכשאנחנו מקבלים החלטות יש לנו אפשרות "בחירה"? והיכן אפשרות הבחירה של הדוברת, שבחרו בה (ואולי היא "בעלת הבית")?

לכן גם הדיאלוג שבשיר הוא בעיני משמעותי. הרבה שירים בספר הם שירים דיאלוגיים, קרי שירים שהדוברת בשיר משוחחת עם הנמען השירי (להבדיל מן הנמען הממשי, הקורא), שבשל הפנייה אליו בגוף שני – הוא מאוד נוכח, או נכון יותר נוכח/ נפקד. גם בשיר "לעצום", יש נמען שירי שהקורא לא יודע עליו כלום, גם אם הוא יכול לנחש. הדיאלוג הוא משמעותי, שכן הוא הופך את היחסים שבין הדוברת לנמען: בעוד במציאות השירית היא פסיבית, בשיר עצמו היא זו שמדברת, והנמען נעלם.

לדימוי של הבית יש מעלות וגרעונות, אולם היתרון המרכזי שלו הוא שלצד המרחב הדומסטי שהוא מסמל, יש בו הרבה מוטיבים לימינליים: החלון, הדלת, ידית הדלת – ומשם לעפעפיים. המרחב הלימינאלי הוא משמעותי שכן הוא מאפיין כל-כך משמעותי של חיזור ואהבה, כמו למשל בשיר השירים: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי […] פָּשַׁטְתִּי, אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם; קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל; פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (שיר השירים ה, 6-2).

ואולי הלימניליות הזו, תנועת הרצוא ושוב, היא-היא האהבה: ולכן את "המנעול" של שיר השירים הדוברת בשיר מבקשת להמיר לאמצעי לימינלי רך יותר – עפעפיים.

"כותנה", ספרה האחרון של המשוררת ילי שנר יצא לאור בהוצאת כרמל (2017)