המלקה התשע-עשרה: על הספר "שמונה-עשרה מלקות" של אסף גברון

"שמונה-עשרה מלקות", ספרו השישי של אסף גברון, לוקח נושא מרתק ואקזוטי כמו עונש המלקות שהיה נהוג בתקופת המנדט, ועל גביו מלהק את העלילה. אך גברון לא עומד באתגר: הנרטיבים אינם משכנעים ואינם אמינים, רמת ההעמקה ההיסטורית בספר דומה לזו של ערך בוויקיפדיה, והעלילה נמתחת וממוחזרת כמו מסטיק שבת טיפש-עשרה משחקת עמו בין שפתיה במהלך שיעור משעמם

Print Friendly

איתן אינוך, המכונה "תנין", הוא נהג מונית במקצועו. יום אחד הוא מסיע לבית העלמין "טרומפלדור" נוסעת בשם לוטה פרל, ישראלית כבת שמונים וחמש, להלווייתו של אהוב ליבה, אדי או'לירי, שהיה חייל בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר ההלוויה, יום אחר יום, איתן מסיע את לוטה לביקור יומי בבית הקברות, ובמהלך הנסיעות הללו לוטה מגוללת בפני איתן כיצד הכירה את אדי, וכיצד בילו לפני למעלה משבעים שנה היא ואדי עם עוד זוג מעורב, רותי שפילברג וג'יימס וילשר.

לוטה גם טוענת באוזני איתן כי אדי נרצח, ובעקבות מוות נוסף של אחד מהרביעייה, איתן וחברו בר יוצאים לחקור את המיתות הלא מפוענחות הללו. חקירות אלו אינן רק מסע להבנת הגורמים לשורת המיתות הללו ומי עומד מאחוריהן, אלא גם מסע אל העבר, לתקופה שהבריטים שלטו בארץ, ובין השאר הנהיגו כלפי המחתרות בארץ את עונש המלקות. זו העלילה בספרו השישי של אסף גברון, "שמונה-עשרה מלקות".

ההתחלה של הספר מבטיחה. גברון לוקח נושא מרתק ואקזוטי כמו עונש המלקות – שגם בשדה האקדמי טרם נחקר עד תום – מסתייע ברקע ההיסטורי שלו בתקופת המנדט, ועל גביו מלהק את העלילה.

ההיסטוריה היא אמנם בסיס טוב לסיפור, אך גברון לא עומד באתגר: הנרטיבים השונים המפוזרים בספר, על אף ריבויים, אינם משכנעים ואינם אמינים; רמת ההעמקה ההיסטורית בספר דומה לזו של ערך בוויקיפדיה, כמו אלו שבר אוהב לעיין בהם; והיא לרוב היסטוריה טרחנית, כמו מורה דרך עירוני, כמו ההרצאות המשעממות שאיתן נושא בקרב נוסעיו אודות רחובותיה של העיר תל אביב.

אם לא די בכך, העלילה גם תפורה ברשלנות. במהלך הסיפור המחבר שולף יותר מדי פעמים אקדח שאינו טעון כדורים – תרתי משמע – רק על מנת ליצור מתח מלאכותי, ובשלב מסוים הקורא מבין שמדובר בתסמונת "זאב-זאב". דווקא במלקות שגברון הצליף בהן במערכה הראשונה, קרי בעבר, הוא אינו מצליף במערכה האחרונה, בהווה.

ככלל, הספר לא מצליח להתרומם. גברון רוכב על-גבי ההצלחה היחסית של ספרו הקודם "הגבעה", אולם כבר בנוגע ל"הגבעה" חשדתי שהיחס האוהד שגברון מקבל ממבקרי הספרות נובע בעיקר מהנושא הפוליטי הבוער –  ולכן מוצדק רק בחלקו.

"שמונה עשרה מלקות" אינו רומן, כמו ספרו הקודם של גברון, אלא דומה יותר למותחן בלשי. אולם גם בסטנדרטים של מותחן בלשי הספר אינו עומד: בר ואיתן הם שני חוקרים חובבנים – כך נראית החקירה וכך נראה גם הספר. העלילה נמתחת וממוחזרת כמו מסטיק שבת טיפש-עשרה משחקת עמו בין שפתיה במהלך שיעור משעמם. אין כמעט גילויים חדשים בחקירה במהלך הספר שמסיעים את העלילה, והפרטים נפרסים באיטיות עד אין סוף, משל היו תוכנית משכנתא אימתנית שהזוג הממושכן מדחיק עד לערוב ימיהם. האם גם גברון, בחושי הסופר החדים שלו, מדחיק את סוף הסיפור כי הוא מפחד ממנו?

אסף גברון • שמונה-עשרה מלקות • ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות – ספרי חמד • 2017 • 320 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.