★★★★★

"זהו מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי. שני גברים חמוצים ואשה חמוצה מחמיצים את החיים". כך הגדיר פעם חנוך לוין, באחד הראיונות הקצרים והנדירים שנתן, את "יעקובי וליידנטל". מסתבר, שהקרדיט על "חמוצים" לא שייך לאחד, ביבי נתניהו.

שני הגברים במחזה נאבקים על חסדיה של האישה המכונה ביג תוחס, כולם מחפשים אהבה ורוצים להיות מאושרים. אבל אין מה לדבר על אהבה אצל לוין, אף אחד לא מאושר, הגיבורים סובלים ומאמללים זה את זה – והקהל צוחק. ובעיקר זה מחזה על בדידות.

עכשיו "יעקובי וליידנטל" חוזרת לבמה בגרסה חדשה. לא ממש חדשה. הבמאי יונתן אסתרקין העלה את ההפקה, עם צוות אחר, לפני מספר שנים בתיאטרון הספריה. עכשיו המחזה מועלה במסגרת של עידוד יוצרים צעירים בקאמרי.

זוהי הפקה סולידית ולא נועזת לטעמי, והבימוי של אסתרקין לא מדגיש את המצב הגרוטסקי והאבסורדי של הגיבורים. גם הליהוק אינו מרשים. כנרת לימוני, ערן מור ודוד שאול הם שחקנים מוכשרים, אבל, כמו הבמאי, אינם פורצי דרך ואינם מעוררים השראה. למרות שההצגה אינה מלהיבה וחסרת אנרגיה, יש בה כמה רגעים נוגעים ללב, משעשעים ובעיקר – מרחף מעליה הקסם החנוך לויני, וזה מה שחשוב.

ללכת או לא ללכת? אני ממליץ לוותיקים ביננו, שמתגעגעים לטקסט הנפלא של חנוך לוין, לראות את ההצגה. ולצעירים יותר, זוהי הזדמנות לעשות היכרות עם אחת היצירות הטובות של המחזאי הטוב ביותר שלנו. "יעקובי וליידנטל" מודל 2018 אינה ההפקה הכי מבריקה שנעשתה עד היום ליצירה הטראגית-קומית של חנוך לוין, אבל היא הצגה רגישה ואירונית, שמציבה מראה חמצמצה מול המציאות.