תיאטרונטו 2018: נינה קוטלר נוגעת ללב, למיס עמאר נוגעת בכאב

שתי השחקניות, שבלטו בהצגות "להישאר אליס" ו"ואדי מילח", ראויות לפרס הראשון בפסטיבל. לאושרי כהן מגיע פרס מיוחד על המעריצות הרבות שהגיעו לראות אותו בהצגה "יום הדין". אכזבת הפסטיבל: "איך להיות מאושרים ב-10 שלבים"

Print Friendly

שלושה ימים רצופים ביליתי השנה ב"תיאטרונטו", ולהפתעתי, לא היה קשה. הצגות יחיד הן הימור גדול, ליוצרים ולקהל: אם הן טובות, זה תיאטרון נטו בשיאו. אם הן משעממות – מדובר בסיוט. אחת הבעיות ששחקנים ובמאים נופלים אליהן שוב ושוב, זה הכאילו דיאלוג שהגיבור או הגיבורה מנהלים עם דמויות אחרות, שלא קיימות פיזית על הבמה. עם כל הכבוד לדמיון, בדרך כלל התוצאה לא אמינה. אני מעדיף שחקנים שידברו לקהל באולם ואם יש צורך, שינהלו איתו את הדיאלוג.

הכינו את הממחטות. קוטלר. צילום: ז'ראר אלון

זה מה שקורה רוב הזמן בהצגה "להישאר אליס", על פי הספר "עדיין אליס" שכתבה ליסה ג'נובה. סיפור על אשת קריירה, נשואה באושר פלוס שלושה ילדים מוצלחים. יום אחד היא מקבלת בשורה שמטלטלת את חייה. המחזה בנוי היטב, הבימוי יצירתי והמשחק של נינה קוטלר רגיש ונוגע ללב. הכינו את הממחטות. ההצגה ראויה לדעתי לפרס הראשון בפסטיבל, שמסתיים היום (רביעי).

גורל משותף. עמאר. צילום: ז'ראר אלון

גם "ואדי מילח", בביצוע למיס עמאר, מבוססת על ספר מצליח: רומן הביכורים באותו שם של אורנה עקאד. סיפור על משוררת פלשתינית שזוכה ב-2020 בפרס נובל. רגע לפני הענקת הפרס היא חוזרת למאורעות אוקטובר 2000, שבהן ירו גם באביה, כשהיתה תלמידת תיכון בפרדיס. היא מספרת על הטרגדיה המשפחתית ובמקביל – על רומן אסור שניהלה עם המורה היהודי שלה, שהיה קצין שריון במלחמת יום כיפור. המחזה מותח ביקורת על השמאל הישראלי והמשחק של עמאר נוגע בכאב. בכאב הפרטי שלה ובכאב של שני העמים. גם ההצגה הזו ראויה לפרס בפסטיבל.

בעיקר משעשע. כהן. צילום: ז'ראר אלון

אושרי כהן מגיש משחק וירטואוזי בהצגה "יום הדין", בהשראת "המשפט" של קפקא. אבל זה כמעט הדבר היחידי הטוב בהצגה. הבמאית אופל לוי חפץ הפכה את הסיפור לקומדיית אבסורד. רעיון נחמד, אבל המחזה לא מתפתח – וכך גם הגיבור, שהוא משעשע ואנרגטי, אבל חוזר על עצמו. שחקן טוב, הצגה בינונית. "לולקע", מסיפורי הבעל-שם-טוב, בביצוע יהב גל, היא סיפור מסע של אדם בתוך עצמו ומול המציאות. מחזה נחמד וחכם, אבל המשחק המוגזם פוגע בתוצאה. "תיאטרונטו" אינו אמור להיות תיאטרון סיפור. גם ב"ליל הסדר", מאת נועה בל ובביצועה, המשחק נוטה להגזמה והמחזה, שמציף זיכרונות טראומתיים אצל הגיבורה – חיילת בודדה, מאבד אמינות. בכל מקרה נועה בל היא שחקנית מוכשרת.

טקסט נבואי ונוקב. רחמים. צילום: ז'ראר אלון

"שאלה נעלמה" שביימה חגית רכבי ניקוליבסקי, מבוססת על הרצאה מקורית שנשא המחנך יצחק אפשטיין בקונגרס הציוני השביעי בבזל, ובה ביקש ממנהיגי הציונות לשנות את היחס לערבים בארץ ישראל, לפני שיקרה פה אסון. בהחלט טקסט נבואי ונוקב. ההצגה מוגדרת כהרצאה, וכמו בהרצאה מה שקובע זה לא רק הטקסט, אלא המרצה. לשחקן מעיין רחמים חסרה הכריזמה הדרושה כדי לרתק קהל במשך שעה, וטוב עשתה הבמאית ששילבה קטעי וידאו בסיום, שממחישים את האירוניה.

נמשיך לחפש את האושר במקום אחר. נץ. צילום: ז'ראר אלון

ההצגה האחרונה שאתייחס אליה היא אכזבה גדולה: "איך להיות מאושרים ב-10 שלבים", מאת מעין אבן, בבימוי מיקי גורביץ' ובביצוע שחר נץ. למה אכזבה? כי מדובר בהזדמנות לטפל על בימת התיאטרון בנושא מרתק, שמעסיק את כולנו. ההצגה מתיימרת (לכאורה?) להציג שיטה מהפכנית לכיבוש האושר. אז זהו, שלא. אין חדש תחת השמש ואפילו לא מבט אירוני על ההרצאות הטרנדיות הללו, שצצות בכל פינה. דווקא ההצגה הזו היא היחידה בפסטיבל, שבה השחקן עושה נכון ופונה כל הזמן לקהל. אבל הטקסט לא מעניין. במשפט אחד: לא יצאתי מאושר מההצגה.

בסך הכל ה"תיאטרונטו", המפעל השנתי של יעקב אגמון, הניב השנה כמה יצירות מעניינות ומסקרנות לצד יצירות לא בשלות, גילה שחקניות חדשות ושחקנים חדשים, ואיפשר לנו הצצה אל עולמם הפנימי של יוצרים, שרובם אינם מצליחים להגיע לתיאטרון הממוסד. אני מקווה שלהצגות הטובות יהיה המשך במסגרות אחרות. הן ראויות לכך. התיאטרון הישראלי רק ירוויח.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.