כמה מעלות טובות: על הרומאנים הנפוליטאניים של אלנה פרנטה

כמו בשיר המפורסם בהגדה של פסח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ("אילו… דיינו"), שלושת הספרים הראשונים ברומאנים הנפוליטאניים שלא אלנה פרנטה – "החברה הגאונה", "הסיפור של שם-המשפחה החדש" ו-"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" – נושאים כמה וכמה מעלות, שדי בכל אחד מהם לגרום להנאה מרובה לקורא, וצירופן יחד, כמו באפקט סינרגטי, רק מעצים את ההנאה

Print Friendly

הרבה זמן לא נהניתי מספר פרוזה כמו שנהניתי משלושת הספרים הראשונים ברומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. למרות שהעלילה מתפרסת על פני כ-1,250 עמודים (מבלי למנות את הכרך הרביעי, שאמור לצאת בקרוב), הקורא נקשר בעבותות לדמויות הראשיות, עד שמעט מאוד פעמים חשתי לאוּת מן הקריאה, או שיש מקומות שניתן היה לקצץ בעריכה קפדנית יותר, מעלות שקשה לומר גם על רומאנים רזים הרבה יותר.

הרומנים מלווים את המספרת אלנה גרקו ואת חברתה הטובה לילה צ'רולו מילדות ועד זקנה. הספר הראשון, "החברה הגאונה", מתחיל מהזיכרונות הראשונים של השתיים בכיתה א' בשכונה ענייה בנפולי, ומסתיים בחתונתה של לילה, והיא רק בת 17; הספר השני, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" – שהוא לדעתי המוצלח מבין השלושה – ממשיך מן החתונה של לילה ומסתיים עם כתיבת הרומן הראשון של אלנה בגיל 23; ואילו הספר השלישי, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", ממשיך מהנקודה שהפסיק קודמו ומסתיים עם המשבר בנישואיה של אלנה, בגיל 32.

כמו בשיר המפורסם בהגדה של פסח, "כמה מעלות טובות למקום עלינו" ("אילו… דיינו"), הרומאנים הנפוליטיים נושאים כמה וכמה מעלות, שדי בכל אחד מהם לגרום להנאה מרובה לקורא, וצירופן יחד, כמו באפקט סינרגטי, רק מעצים את ההנאה.

בראש ובראשונה הרומאנים הנפוליטניים טובים בשל יכולתה של המחברת לטוות בכישרון את חוטי העלילה, ולא פחות חשוב להותיר מספר קצוות פרומים כך שיוכלו להיקשר בהמשך. בספר השלישי מתחילה אמנם להתגבש תחושה של מיצוי ממלאכת חיבור הנקודות הזו, אולם ככלל, פרנטה אורגת את מעשה העלילה באופן מקורי ומפתיע.

אם הקלישאה התיאטרונית אומרת כי אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, בכל הנוגע לפרנטה התחושה היא שהקורא כלל אינו יודע שהאקדח על השולחן, ולכן כשהוא יורה – כשהמעגלים שנפתחו נסגרים – הקורא הן נדהם מקיומו של האקדח והן מוקסם מהמחברת, שידעה מתי להניח את האקדח וידעה מתי לירות. עד כמה שהדבר נשמע טריוויאלי, סופרים רבים מזלזלים בהצבת אותו אקדח, אותו חוט ששוזר את העלילה בפיתולים לא צפויים, וגם כאשר הם מוציאים אותו – הם מהססים מלירות בו, ומפטפטים את עצמם לדעת. וכבר אמרו טובים ממני: אם אתה רוצה לירות – תירה; אל תדבר.

אומנות טוויית החוטים ופרימתם בסדרת הספרים היא לא רק מוטיב צורני, קרי כזה שקשור להתפתחות העלילה, אלא גם מוטיב תמאטי, שנוגע לאחד הנושאים שהספרים עוסקים בו, והוא העובדה כי בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף משפחתו ומולדתו; כמה שלא נרכוש השכלה וחברים או נחנוך את עצמנו לתוך החברה והתרבות – אנחנו קשורים בחוט בלתי-נראה אל המשפחה ואל המקום שבו גדלנו. זו מחשבה שאותי מעט מדכאת: לפעמים אני מביט במראה הפנימית ומגלה שאני השתקפות די-מדויקת של בני משפחתי, ונבעת. האם לעולם לא אוכל להשתחרר מכך?

מעלתם העיקרית של הספרים היא בעיניי ההתמקדות ביחסי החברות שבין לילה לאלנה, באופן שאני אישית טרם נתקלתי בו. לא מדובר בהפניית זרקור לאיזה ערך חברוּת דביק או מואדר עד מוות, בסגנון "הרעוּת נשאנוך בלי מילים", חברות כזו שמתגברת על כל המכשולים; החברות של אלנה ולילה היא קשר אמיץ של יחסי אהבה-שנאה כה עזים שרק חברות מילדות יכולה לשאת. כמדומני שמערכות יחסים רומנטיות מעוררות אמנם הרבה תשוקה, אך יש בהן משהו פריך יותר; מאידך, אילו הדברים היו מושלכים על קשרי-משפחה, הקנאה, על-אף שהיא כמובן קיימת מראשית האנושות (קין והבל, יוסף ואחיו ועוד), הייתה מוכחשת. רק חברות כה עמוקה יכולה לעורר קשת כה רחבה של רגשות.

התרגום של אלון אלטרס מעולה. למעט ההבחנה המגושמת שבין "שפה איטלקית" לבין "דיאלקט" (אם כי אין לי פתרון אחר להתגבר עליה), אלטרס מצליח להעביר את שפת המקור באופן חלק, תוך שהוא משלב ביטויים באיטלקית עם קללות בעברית, וכך מגשר על הפער שבין הקורא הישראלי לתרבות האיטלקית. למעלה מכך: הזרות של הרומנים, כלומר העובדה שהם מתרחשים באיטליה, היא בעיניי מעלה נוספת של הרומנים. לו הספר היה מתרחש בישראל, מיד היו מוצמדות לעוני ולמצוקה משמעויות פוליטיות או עיגון בקונטקסט מסוים – ואלו היו מקשים על היכולת של הקורא ליהנות מגופה של העלילה. התרחשות האירועים באיטליה אמנם מזמינה שאלות פוליטיות שנוגעות לעוני וסוגיות אחרות, אך היא בעיקר מאפשרת לקורא להנמיך את רעשי הרקע ולצלול בהנאה לתוך העלילה.

החברה הגאונה • אלנה פרנטה • מאיטלקית: אלון אלטרס • הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה • 2015 • 342 עמ'

הסיפור של שם-המשפחה החדש • אלנה פרנטה • מאיטלקית: אלון אלטרס • הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה • 2016 • 496 עמ'

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו • אלנה פרנטה • מאיטלקית: אלון אלטרס • הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה • 2017 • 426 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.