הכל וכלום | רון ארד בגלריה גורדון

בגלריה גורדון מוצגת עכשיו התערוכה הכל וכלום (All and None) של רון ארד.
עבודה מתעתעת, משחקית, שמצליחה לעורר מחשבה על היחס בין אמנות למציאות.

Print Friendly

ארד יצר מיצג גדול ממדים – הכל וכלום (All and None) - שמותאם לחלל הגלריה הלבן שברחוב הפלך.
שולחנות הם עיקר המיצג.
שולחנות שמוצבים על רצפת הגלריה, מטפסים על שניים מקירותיה ומאכלסים את הפינה בה נפגשים שני קירות אלה. שולחנות מעוגלים שמזכירים לי גם סימן אינסוף וגם טבעת מוביוס.
שולחנות שיוצרים מבוך פיזי כמו גם חזותי.
חלקם מקופלים אל תוך עצמם. חלקם מחוררים.
שולחנות מפלדת אל-חלד בליטוש מראה ופלדה עם פָּטינה.

שולחן 16, 2018, פלדת אל-חלד בליטוש מראה ופלדה עם פטינה. עותק יחיד. תצלום מתוך קטלוג התערוכה.

שולחן 16, 2018, פלדת אל-חלד בליטוש מראה ופלדה עם פטינה. עותק יחיד. תצלום מתוך קטלוג התערוכה.

הדמייה למיצג, 2018. תצלום מתוך קטלוג התערוכה. יח"ץ

הדמייה למיצג, 2018. תצלום מתוך קטלוג התערוכה. יח"ץ

ביקור ראשון

נכנסתי לחלל הגלריה בפעם הראשונה והיו בה מבקרות ומבקרים רבים.
המראה שנגלה לעיני היה מרתק. נדמה היה שהמיצג זז.
תנועת המבקרים בגלריה, בינות השולחנות ולצדם, השתקפה על פני השטח של השולחנות ויצרה מציאות צבעונית שהשתנתה בזמן ובמקום.
פעם אחת השתנתה בהתאם לתזוזת המבקרים האחרים, גם כאשר אני נותרתי עומדת;
פעם שניה השתנתה כשאני הסתובבתי באותו חלל ושיניתי מיקום לעומת המבקרים האחרים, לפני השולחנות וביניהם.
כל מיקום הניב נקודת תצפית שונה ומציאות שונה (ואולי אף יותר מאחת) שהשתקפה אלי חזרה מפני השטח של השולחנות.
התפיסה החזותית שלי את המיצג היתה תמיד יחסית.
אין פרשנות אחת למיצג.
יש אינסוף.
הכל וכלום דרים פה בכפיפה אחת. וגם מה שמצוי במנעד ביניהם.
הלכנו כולנו בתוך המיצג כדי למצוא נקודות התבוננות מעניינות, ייחודיות. ילדים ובוגרים כאחד.
זה הפך למעין משחק.

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

פסקול המיצג היה שיחות המבקרים אחד עם השני על מה שהם רואים.
דיברנו אחד עם השני גם ללא היכרות מוקדמת.
השווינו נקודות מבט, שיתפנו והצבענו (ביד שלוחה ועם אצבע מורה, בלי להרגיש מבוכה) על כיוון הסתכלות שנראה לנו מעניין כדי שגם בן שיחנו יהיה שותף לתגלית.
יצרנו קהילה זמנית שהנרטיב שלה היה כזה של 'גם-וגם' לא של 'או-או'. גם הכל וגם כלום. הכל וכלום.

הקוביות של רוברט מוריס, 1965

יש דמיון מסוים בין עבודה זו של ארד לעבודתו המינימליסטית של רוברט מוריס ללא כותרת (1965).
מוריס הציב בחללי תצוגה שונים ארבע קוביות ששטח הפנים שלהן מראה.
מוריס מעורר השראה כיוון שמיקם את הקוביות כך שנטמעו בחלל התצוגה (דשא ועצים או רצפה וקירות גלריה) והיו המשך חזותי שלו, ובו זמנית נתפסו כנפרדות וכזרות לו. תעתוע תפיסתי. מוריס הניח את הצורות הגאומטריות באופן שהמבקרים במיצג היו מודעים ליצירת האמנות ואף לגופם שלהם שהשתקף בה.
האם לקרוא אל תוך הכל וכלום של ארד הרמז (אלוזיה), שמפנה אל ללא כותרת של מוריס וקושר בין היצירות? האם מחווה?
אני רואה בקוביות של מוריס כתחנה במסע של ארד אל הכל וכלום. תחנה של השראה, של ניצוץ של רעיון; לא תחנה סופית.

רוברט מוריס, ללא כותרת, 1965. תצלום מתוך אתר wikiart

רוברט מוריס, ללא כותרת, 1965. תצלום מתוך אתר wikiart

פונדסיון קרטייה פריז, 1994

השולחנות בהכל וכלום נדמים לפיתוח (או לשכלול) של הרעיון שנטע ארד כבר בשנת 1994, במיצג בפונדסיון קרטייה פריז (Fondation Cartier pour l'art contemporain, Paris). שם, השתקף ממשטח הפנים של השולחנות ירוק של טבע וגם חלל הגלריה (שניהם מעשה ידי אדם). שם, היתה דו ממדיות של השולחנות ואילו כאן התווסף ממד, או אולי התווסף נפח לעבודה. כאן משתקפים השולחנות זה בזה, מתמזגים עם חלל הגלריה ומשקפים גם יצירה נוספת של ארד במסגרת המיצג.

כמו אז, גם כאן, ארד לוקח חפץ מוכר ויומיומי – רהיט, שולחן – והופך אותו לזר. הוא מחייב אותי לעצור לחשוב על החפץ הזה. המוכר והזר. הכל ולא כלום. צורת השולחנות, מעבר ללולאת מוביוס ולסמל האינסוף (גם הם מוטיבים חוזרים במיצג הנוכחי), מזכירה לי שלולית. השולחנות עשויים מתכת משויפת, וכמו מים שנקווים בשלוליות – הם בעלי משטח פנים משקף שמחזיר את קרני האור. כל המצוי מול המים, או מול המתכת המשויפת, משתקף עליהם.

[מראה מראה שעל הקיר, אני מקריאה לאחייני משלגיה ושבעת הגמדים. ארד משתעשע בחומרי גלם, בעיצוב, בטכנולוגיה ובשיטות עיבוד. התכונות המשקפות של המים והמתכת היו נושא מרכזי בתרבות המערב. החל מהנרטיבים היווניים בדבר נרקיסוס (מים) ובדבר מדוזה (מתכת משויפת) ואילך. גם האמנות נקשרה למראה ולשיקוף, בשאלות בדבר הקשר בין אמת וייצוג באמנות. האם אמנות מחקה, משקפת, מייצגת מציאות, או בוראת מציאות?]

ביקור שני

באחת מסצנות האקספוזיציה של הסרט התחלה (Inception), לוקח קוב (לאונרדו דיקפריו) את אריאדנה, סטודנטית לאדריכלות (אלן פייג') לסיור בחלום שעיצב כמו רחובות פריז. בסיור הוא מסביר לה (ולנו, הצופים) את הדרך בה מעצבים חלום וכיצד פועלים בתוכו. בסיור עוברת העיר מניפולציות ויזואליות. קוב מכופף ומקפל את העיר פריז אל תוך עצמה. בתגובה, בוראת אריאדנה שתי מראות ענק זו מול זו ויוצרת הכפלה שאינה נגמרת, שמשבשת את התפיסה החזותית שלהם (ושלנו – הצופים).

עמדתי בפתח חלל הגלריה בפעם השנייה ונזכרתי בסצנה הזו.

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

רון ארד, הכל וכלום, 2018. חלל גלריה גורדון. צילום: מירה-בל גזית

החלל היה ריק ממבקרים.
הייתי היחידה.
עכשיו, ולאחר שחוויתי את המפגש הראשון עם המיצג, היעדר התנועה צרם לי. השולחנות המעוגלים, המכופפים והמחוררים עמדו בשקט במקומם. חלל הגלריה הלבן והמראה המתכתי של השולחנות שידרו קור. החלל הלבן והמתכת השולחנית של אלה השתקפו על פני השטח של אחרים; אלמנטים השתקפו באלמנטים אחרים וגם כאן נוצרה הכפלה שאינה נגמרת (מיז-אנ-אבים; mise-en-abyme). חלל הגלריה ושולחנות השתלבו זה בזה וקשה היה לדעת איפה מתחיל המיצג והיכן מסתיים, אם בכלל. ארד מתעתע בתפיסה ובפרשנות המוח את המידע שהוא קולט.
הדהוד נוסף, מקרי, אירע כאשר תוך כדי כתיבה שמעתי ראיון עם ארד ברדיו, כאן רשת ב'. הקשבתי לראיון שעסק בהכל, וכלום לא נאמר על התערוכה הנוכחית.

"מוזר שאנשים חושבים שלהציע מיטה זה בדיוק להציע מיטה,
שלתת יד זה תמיד לתת יד, שלפתוח קופסת סרדינים זה לפתוח עד אינסוף אותה קופסת סרדינים.
'הלוא כל דבר הוא יוצא-מן-הכלל', חושב פייר"
כמו מחשבה זו, שנטע חוליו קורטאסר במוחו של פייר, בפתח סיפורו הקצר הנשק הסודי, כך גם המיצג של ארד. במובן מסוים, ארד כופה עלי לחשוב כמו פייר של קורטאסר. הוא לוקח חפץ מוכר ויומיומי – רהיט, שולחן – והופך אותו לזר. הוא מחייב אותי לעצור לחשוב על החפץ הזה. המוכר והזר. הכל ולא כלום.

הביקור השני חידד בי את ההכרה, שארד יצר מיצג שמתעורר לחיים עם הגעת מבקרים.
מיצג שמקבל משמעות בזמן ההידוד (האינטראקציה) בינו לבין הצופים בו.
מיצג שהוא זהה וגם שונה בכל זמן נתון.
ארד גורם לכל מבקר להיות מודע לכך שהוא חלק מהנצפה, חלק מיצירת האמנות. למעשה, אין עמדה חד-משמעית שהיא חיצונית ליצירה. גם כשעמדתי יחידה והבטתי לכיוון השולחנות, כביכול מהצד, הבטתי במיצג והוא הותיר בי רושם. כשצפיתי בדימוי שלי על פני השטח של השולחנות לא יכולתי שלא להתייחס לגוף, לעצמי, לשייכות, לזהות שלי. הייתה זו השתקפות פנימית, להבדיל מאלה החיצוניות שראיתי שעל פי שטח השולחנות.

כשהלכתי לצד השולחנות שמתי לב למפה הצבעונית שמופיעה על פני השטח שלהם.
עמדתי בגבי לקיר שמול פתח הכניסה ומצאתי את מקור הצבע: מולי, מכסה את מלוא הקיר הצפוני של המיצג, מצוי קולאז'. זהו, כך הסביר ארד בשיח גלריה, מיחזור אמנותי (או הרמז, אני מוסיפה), למכונית הפיאט 500 המעוכה שהציג בשנת 2013 תחת הכותרת פרח מיובש.

למעלה: פרח מיובש, 2013, פלדה, פלסטיק, גומי וצבע; מימין ומשמאל: מתווה פרח מיובש, 2013, פלדה, פלסטיק וגומי. רון ארד. תצלום מתוך קטלוג התערוכה. יח"ץ

למעלה: פרח מיובש, 2013, פלדה, פלסטיק, גומי וצבע; מימין ומשמאל: מתווה פרח מיובש, 2013, פלדה, פלסטיק וגומי. רון ארד. תצלום מתוך קטלוג התערוכה. יח"ץ

אור בוהק של שעות אחר-הצהריים המוקדמות חדר דרך צוהר מלבני קטן שפונה לרחוב הפלך. דרכו ודרך הדלת הפתוחה לרווחה הבחנתי במכוניות חונות לצד המדרכה.

אמנות פוגשת מציאות.

מבט אל עבר הקיר הצפוני של המיצג. הכל וכלום, רון ארד, 2018. צילום: מירה-בל גזית

מבט אל עבר הקיר הצפוני של המיצג. הכל וכלום, רון ארד, 2018. צילום: מירה-בל גזית

דלת הגלריה פתוחה לרווחה. הקולאז' משתלב עם הרחוב. הכל וכלום, רון ארד, 2018. צילום: מירה-בל גזית

דלת הגלריה פתוחה לרווחה. הקולאז' משתלב עם הרחוב. הכל וכלום, רון ארד, 2018. צילום: מירה-בל גזית

אפילוג

רון ארד. שיח גלריה 23.3.2018, גלריה גורדון, תל אביב. צילום: מירה-בל גזית

רון ארד. שיח גלריה 23.3.2018, גלריה גורדון, תל אביב. צילום: מירה-בל גזית

לפני כשלושים שנה החל רון ארד לעבוד עם מתכת.
מאז הוא ממשיך להתנסות, לנסות, להשתעשע בחומרים, צורות, נפחים ותנועה.
מעת לעת הוא מציג לנו את התוצאות, כמו בימים אלה, בגלריה גורדון.

רון ארד | הכל וכלום.
גלריה גורדון, רחוב הפלך 6, תל אביב. שעות פתיחה: שני-חמישי 11:00-18:00; ששי 10:00-14:00; שבת 10:00-13:00. עד 5.5.2018. כניסה חופשית.

Print Friendly

על אודות מירה-בל גזית

עורכת דין העוסקת בדיני עבודה ופנסיה. בוגרת תואר שני בהצטיינות מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כרגע סטודנטית לתואר שני מחקרי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה, הפקולטה לאמנויות, אונ' תל אביב. כאן - מסקרת תחומי עניין, משתפת במחשבות וברעיונות, מנסה לעורר השראה. הכל, בחיפוש אחרי האושר ואספרסו טוב. פחות או יותר. תוכלו למצוא אותי גם בבלוג mirabelle.co.il
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, תערוכות חדשות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>