לי לוי עובד במחאה, חי את המאבק, מאמין במהפך חברתי

הוא מקמץ במילים. יש בו זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך ובשינוי דפוסי השלטון, אבל יודע שבלי מאבק משותף זה לא ילך, כן – גם עם אלה שהפנו לו גב. "ברור שיש כעס. אבל לא על אנשי המחאה החברתית, אלא על הממשלה שלא עשתה כלום, שידעה לגרום לאוהלים להימחק ולהציג אותנו כאנרכיסטים הזויים". עכשיו הוא מתכנן את הצעד הבא • ראיון

לי לוי עובד במחאה, חי את המאבק, מאמין במהפך חברתי

הוא מקמץ במילים. יש בו זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך ובשינוי דפוסי השלטון, אבל יודע שבלי מאבק משותף זה לא ילך, כן – גם עם אלה שהפנו לו גב. "ברור שיש כעס. אבל לא על אנשי המחאה החברתית, אלא על הממשלה שלא עשתה כלום, שידעה לגרום לאוהלים להימחק ולהציג אותנו כאנרכיסטים הזויים". עכשיו הוא מתכנן את הצעד הבא • ראיון

הוא מקמץ במילים. יש בו זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך ובשינוי דפוסי השלטון, אבל יודע שבלי מאבק משותף זה לא ילך, כן – גם עם אלה שהפנו לו גב. "ברור שיש כעס. אבל לא על אנשי המחאה החברתית, אלא על הממשלה שלא עשתה כלום, שידעה לגרום לאוהלים להימחק ולהציג אותנו כאנרכיסטים הזויים". עכשיו הוא מתכנן את הצעד הבא 

מאת אליק מאור

בקרב אנשי המחאה החברתית, לי לוי הוא דמות שנויה במחלוקת. בכך אין ספק. הוא דמות ססגונית, בעל ארשת פנים קפואה-משהו ועיניים כחולות שנותנות לך תחושה שיש בו משהו לא מפוענח, משהו זועם. בעיני רבים הוא נתפש כאיש קשה, מסוכן, אלים. בעיני רבים אחרים – דמות נערצת שרוצים

הלביא עם סמל הקואליציה
הלביא עם סמל הקואליציה

ללכת אחריה. בדף הפייסבוק שלו מופיע צילום של אריה נע באזור מדברי, מרוכז בציד שלפניו. לצדה סמל של קואליציית צעירי המהפכה.

הוא מקמץ במילים. אבל כן, יש בו משהו זועם. מין זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך, מאמין במהפך החברתי ובשינוי דפוסי השלטון, והוא כולו מתמסר למחאה. "יום העבודה שלי עמוס", הוא אומר לי כשאני קובע איתו את הריאיון. הוא מתכוון לכך. לי לוי הוא מהפכן שעובד במחאה. בכרטיס הביקור שלו צריך להיות רשום: לי לוי – מהפכן.

עובד במהפכה. לי לוי בפעולה

את הריאיון ערכנו ביום הולדתו ה-36. זה לא עניין אותו במיוחד. "כן", הוא הפטיר בתשובה לשאלתי, "היום יש לי יום הולדת", והמשיך לשוחח כאילו נפטר מאיזה עניין מטריד. לריאיון הוא הגיע היישר מקריית שמונה, שבה אירגן מחאת דלק קטנה.

לוי, יליד 1976, הוא רווק תל אביבי שסיים את לימודיו באנקורי, התגייס לצה"ל לחיל האוויר ולא תיכנן תוכניות שונות מאלה של צעירים אחרים בני גילו. הוא לא חשב בכלל על מהפכות, לא התעמק בכתבי ניטשה ולא העריץ את צ'ה גווארה. יצר ההרפתקנות הטבוע באופיו הביאו לאיי בהאמה מייד אחרי הצבא. הוא הקים שם עסק קטן בעזרת שותף ותיכנן לחיות את "החייים הטובים". "היה לי חבר מהצבא, שלאחר השחרור נכנס לעסקים", הוא מספר, "ובזמן שהתגלגלתי בתל אביב, בין חוף הים לעסק של אבי, הוא פנה אלי והציע לי לטוס לבהאמה ושם להקים עסק שיווקי. הוא יספק סחורות מהארץ – ואני אשווק לתיירים. בלי שתיכננתי, מצאתי את עצמי בבהאמה, בעיר הבירה, מתעסק בשיווק ובניהול עסק. זה היה לא רע. הכסף היה טוב, והחיים די חייכו אלי. אבל אחרי זמן מה זה נמאס לי. לא רציתי להתעסק בכסף כל הזמן. היו שם חולות מדהימים. אני בעצם רציתי להיות דרוויש. אז זנחתי את החלום להיות מיליונר. אחרי חצי שנה בסבבה, חזרתי לארץ".

לוי מצא עצמו עובד עם אביו בעסקי הליסינג. במקביל הוא החל לעבוד בהוצאה לאור, בחברת  "טבע הדברים", שם החל לפתח את בית הספר לצילום טבע. כשזה נסגר, חזר לעבוד עם אביו.

עם חברי רוטשילד. לוי משמאל (צילומים בעמוד מתוך דף הפייסבוק של לוי)

"לפני כשנה וחצי שאלתי את עצמי למה אני, שמרוויח לא רע, מתקשה להחזיק דירה בתל אביב, רכב ושני כלבים. הבנתי שמשהו פגום בכל השיטה. בכל הסיסטמה. הבן אדם עובד בלי הפסקה, משלם מסים ובסוף בקושי חי. גמלה בי ההחלטה שחייב להיות כאן שינוי. התחלתי לחפש מה לעשות. פגשתי אנשים והצטרפתי אליהם. אנשים כמו אנשי מחאת הדלק ואחרים. אז גם הבנתי שצריך גוף שירכז את הצעירים. חשבתי על הקואליציה. צעירי הקואליציה".

הקיץ הגיע. הקואליציה שלו התמלאה בחברים, ועדיין הוא חיפש את הרגע הנכון. אז הוא שמע על הקמת האוהל הראשון: "מייד הגענו לשם", הוא מספר. "לא הכרתי אף אחד מאלו שהיו שם, אבל הצענו לעזור, לתמוך, להתחבר. הקשר נוצר וקיבלנו הבטחות מדפני ומהאחרים, שהכול ייעשה באסיפה דמוקרטית. לא יהיו החלטות אינדיבידואליות. עוד לא היה עניין של 'אסיפות עם' באוויר. אבל דיברנו על אסיפה דמוקרטית. כזו שכולנו נהיה נוכחים בה. הייתי בעשירייה שהובילה את המחאה. זו שהפכה אחרי כן לשביעייה, ולאחר מכן, עם פרישתו של יגאל רמב"ם (ממנהיגי המחאה, א"מ) ושמולי (יו"ר ארגון

"אנחנו נמחה, נפגין, נשבש את חיי הכנסת. זו כבר לא תהיה מחאת הקיץ האחרונה. זה ברור לכולם. לא רק לי. למדנו שאיש אחד עם מגפון יכול ושקול להפגנה של מאה איש, אז תאר לך אלף מגפונים ויותר"

הסטודנטים, א"מ), לרביעייה. אבל אז התחלנו לקבל פשוט יחס אחר. ראינו שיצאו הודעות לתקשורת. או שיצאו אייטמים לאוויר בלי שנועצו בנו, בלי שהודיעו. הבנתי שמשהו לא עובד כאן ישר. הבנתי שיש אנשים שהגיעו עם אג'נדה מסודרת, ואני וחברי רק מפריעים. עדיין רציתי להאמין שאני טועה. שזה לא ככה. אז המשכנו לתת, לעזור. ואז הגיע הפיצוץ. עצרת המחאה הראשונה יצאה לדרך. סוכם איתי שנציג של הקואליציה יעלה לנאום מעל הבמה. הכול היה נהיר ומובן מבחינתי. ואז, ביום העצרת, התברר שדרכו של הנציג לבמה נחסמה על ידי גברתנים. לא נתנו לו לעלות ובלמו אותו בכוח. היה בלגן מאחורי הבמה. בטח שכעסתי. צעקתי על משהי ממארגנות האירוע. נופפתי לעברה בידיי, והיא הגישה נגדי תלונה במשטרה בטענה שאיימתי עליה ושהיא מפוחדת".

זה הסתיים באזהרה, או בהעמדה לדין?

 "לא, זה הסתיים בלי כלום. התלונה נגנזה. התברר להם, כמו שאמרתי, שלא עשיתי שום דבר שמצדיק תלונה".

"בכל מקרה", הוא ממשיך, "ניסיתי במשך שלושה שבועות לנסות להגיע להבנה. חשבתי שאוכל להמשיך עם החבורה הזאת של סתיו ודפני, אבל התברר לי שאין לזה שום סיכוי. היתה לי הרגשה שהן הגיעו עם גיבוי פוליטי. היה לי ברור כבר אז שהכוונה היא לסגור את הבאסטה. לא לתת לאוהלים להמשיך הלאה. אז פשוט המשכנו באוהל של הקואליציה. חילקנו חומרים לקהל. לתקשורת. ערכנו אסיפות, קבענו עם אמנים להופעות ברוטשילד, ובעיני החבורה ההיא זה לא מצא חן. היו מגיעים אלינו כל פעם בזמן אסיפת עם וכאלה, שישה או עשרה אנשים, ומפריעים. מסבירים למי שהסכים לשמוע שלא כדאי להתקרב אלינו. באו אלינו נציגי תקשורת וסיפרו שהזהירו אותם מאיתנו. התחושה שהרביעייה הזאת קשורה למפלגות, לגופים פוליטיים, הלכה והתחדדה. שמעתי אותם יוצאים לממשלה עם דרישות לא רלוונטיות למצב. למחאה. דרישות שיגרמו למחאה לקבל איזה אתנן ולהיעלם, או לפחות להירגע. בעצם ראיתי דרישות מהממשלה שלא היה להן קשר ל-'ב' זה אוהל' המקורי. אנחנו החלטנו להמשיך לתבוע שינוי דרסטי. תקציבי, ממסדי. ברור שעד שלא יהיה שינוי כזה משמעותי, לא יקרה דבר".

למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על תחושה שאותה רביעיה באה עם אג'נדות פוליטיות מפלגתיות?

"לכך שחברו כאן מספר מפלגות, שכל מעייניהן היו להפיל את ביבי מהשלטון. פשוט להפיל אותו ולא יותר. אני וחברי רצינו, ועדיין תובעים, לבצע שינוי מוחלט ממסדי וכלכלי. לא רק להפיל את ראש הממשלה. אין לנו עניין להפיל אותו. יש לנו עניין לגרום למהפך".

איך הבנת שזה נגמר מבחינת המאהל ברוטשילד, שסימל את הלב של המחאה?

"עוד בנאום של שמולי ודפני, כשהם דיברו על שלב ב'. כששמולי קיפל את האוהל שלו, וסתיו ודפני כבר כמעט לא נראו ברוטשילד, היה ברור שימי רוטשילד מתקרבים לסופם".

ואז נשארת עד יום הפירוק?

"לא. החלטתי אז לעלות לגן הוורדים. הקמנו שלושה אוהלים מול הכנסת. בעצם מהאוהל שלי, או על חורבותיו, אפשר לומר, הוקם אוהל משמר הכנסת. זה לא עבד. הכנסת עוד היתה בפגרת הקיץ, ומצאנו את עצמנו במשמרות של חמישה-שישה אנשים. הבנתי שזה מוקדם מדי ולכן החלטתי לסגור את המאהל הזה".

ומאז?

"חזרנו להמשך פעילות ואנחנו יוזמים מפגשים, הסברה וצירוף חברים. למעשה אנחנו ב'צעירי הקואליציה' מתכוננים להמשך המחאה לקראת הקיץ הקרוב. נכון יותר לקראת חג הפסח".

יש הרבה הטוענים שאתה איש אלים ומסוכן.

"כן, גם אני שמעתי את זה. אולי אני לא הטיפוס הכי חם בעולם. אבל מסוכן ואלים? ממש לא. מעבר  לתקרית ההיא בהפגנה הראשונה, לא היה לי מקרה ממשי של אלימות".

היו גם שטענו באוזני שאתה בעצם שתול, מין סוכן נוסח "שמפניה", כזה שמעורר פרובוקציות.

דווקא  למשמע השאלה הזאת הוא מחייך. צוחק. "אני שתול? שמעתי על זה, ואלה באמת שטויות הזויות. זה אפילו לא מרגיז. פשוט מצחיק".

אתה מעורר תחושה שיש בך כעס. זעם שעומד להתפרץ.

"כן, יש בי כעס. ברור שיש. אבל לא על חברי ועל אנשי המחאה החברתית. אלא על הממשלה שמוליכה אותנו באף. שמאכילה אותנו חריוני יונים. שבעצם לא עשתה כלום מאז המחאה, או בגללה, חוץ מלשלם מס שפתיים. שידעה לגרום לאוהלים להימחק. שידעה להציג אותנו כאנרכיסטים הזויים. נכון, אני זועם, אבל ממש לא על כלל חברי המחאה".

 איך אתה רואה את המחאה ממשיכה הלאה?

"זה כבר תלוי בכולנו. אנחנו חייבים להתאחד, למרות כל מה שהיה. דבר אחד למדנו כולנו – שהיחד הזה הוא כוח עצום. לכן אני קורא לכולם להתאחד. יש לנו  מכנה משותף. אסור לנו להתפלג".

אתה רוצה לומר לי שאתה מוכן לחבור לדפני או לסתיו?

"אני לא יודע מה ילד יום. אני יודע שאני לא נוטר להן. מה שהיה היה. לדעתי הן יכולות לתת ולתרום הרבה. אז התשובה היא כן. אני לא מתכנן נקמות או מריבות. ממש ככה. מה שהיה, נגמר. איננו. נמחק".

אבל לא ענית לי, איך אתה רואה את המשך המחאה?

"לדעת חברי ולדעתי, מגרש המחאה הבא הוא בכנסת. שם מרכז ההחלטות. שם מרכז העצבים של השלטון. לכן החלטנו להרים קמפיין שנקרא 'מיליון איש באוהלים מסביב לכנסת'. ב-20 באפריל נעלה לגן הוורדים ושם נקים מאהל. רק משם נוכל לשבש את חיי היום-יום של מושחתי הכנסת. שם נוכל להסביר להם שככה זה לא עובד. כשנהיה שם, הם יבינו".

ביחד זו המילה החשובה. עם ליף ורמב"ם

מילה לסיום?

"אני קורא לכל אנשי המחאה, מכל הקבוצות, היוזמות הארגונים –  בואו ונתאחד. יש לנו מכנה משותף. עזבו את כל משגי העבר. ביחד נוכל לעשות את מה שנדרש לעשות. ביחד נוכל להשפיע ולשנות ממש את פני הדברים. ביחד זו המילה החשובה. בואו לכנסת".

שוב פסטיבל של גיטרות?

"אני לא מוצא שום פסול במוזיקה ושירה, אבל לא. אנחנו נמחה, נפגין, נשבש את חיי הכנסת. זו כבר לא תהיה מחאת הקיץ האחרונה. זה ברור לכולם. לא רק לי. למדנו שאיש אחד עם מגפון יכול ושקול להפגנה של מאה איש, אז תאר לך אלף מגפונים ויותר".

דף האירוע בפייסבוק "מיליון איש באוהלים מסביב לכנסת ישראל":

https://www.facebook.com/events/333712773318554/

ההפגנה של מחאת הדלק בחמישי האחרון (לי עם המגפון):

6 Comments

  1. איתן
    18 במרץ 2012 @ 16:20

    לכל המלעיזים את לי הלוואי ותתנו שמינית ממה שהוא נותן עבור השינוי ולטובת הכלל.
    לי אתה מלך מלך מלך.

    • הרמן
      28 ביוני 2012 @ 5:50

      מה הוא נתן בדיוק?
      למעשה, עד עכשיו הוא יותר הפריע מאשר תרם. מעורר פרובוקציות בין הפעילים, אפילו בקבוצה שייסד "קואליציית צעירי המהפכה" הוא כבר ידוע לשמצה, מטיל צנזורות והתנהלות ביריונית.
      למשל: מחיקת תגובות והתקשרות עם חברים מחדר המצב. האשמת פעילים בקשר לא כשר עם מפלגות. וכ'ו, לא חסר, היד עוד נטויה.

  2. עמי
    10 במרץ 2012 @ 14:15

    כל הכבוד ללי לוי שהיה מהראשונים שיצאו להעיר את העם הרדום שלנו.
    יצא לבדו עם מגפון למקומות שצריך הרבה מאוד אומץ לעשות זאת.
    עוד 100 איש כמוהו וניצחנו.

  3. לבנה בחומה
    6 במרץ 2012 @ 15:05

    עוד אדיוט אחד שחושב שהוא מנהיג.
    או אולי משת"פ מצד כוחות אפלים שמנסים להשפיע על המחאה

    לי לוי הוא טיפש, אלים, טוטליטארי וראוי לשמצה. מהכירות אישית איתו ועם ה"אבירים" שלו, זה כבר נהיה ברור לגמרי שמדובר בקבוצה שנועדה להוות מסך עשן, הם לא מקדמים שינוי, להפך, הם רק מרחיבים את השליטה של בעלי ההון יותר ויותר.
    לי לוי, לך הביתה ותעזוב אותנו בשקט. אידיוט.

  4. קיט קאט
    6 במרץ 2012 @ 3:21

    רציתי לשתף בחוויה אישית שלי כשראיתי סרטון של לי לוי לפני כמעט שנה שהוא מפגין עם מגפון מול הבורסה וחשבתי לעצמי " הנה מה שכולנו צריכים לעשות . לצאת ולדבר ולהפגין ולסחוף אחרינו אנשים כמו שלי עשה" וללי אני מאחלת המון הצלחה וישר כח

  5. ספסל בשדרה
    5 במרץ 2012 @ 11:44

    טיפש רועש ואלים שלא תרם כלום למחאה.
    האיש הסתובב כל הקיץ בשדרה ובעיקר ניסה לסכסך בין פעילים ולהפריע לכל יוזמה. די מההתחלה הוא קיבל יחס של משת״פ כי היה ברור שאו שהוא אידיוט אלים או שמישהו מושך לו בחוטים. כך או כך, הרבה טוב לא ייצא ממנו

הוא מקמץ במילים. יש בו זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך ובשינוי דפוסי השלטון, אבל יודע שבלי מאבק משותף זה לא ילך, כן – גם עם אלה שהפנו לו גב. "ברור שיש כעס. אבל לא על אנשי המחאה החברתית, אלא על הממשלה שלא עשתה כלום, שידעה לגרום לאוהלים להימחק ולהציג אותנו כאנרכיסטים הזויים". עכשיו הוא מתכנן את הצעד הבא 

מאת אליק מאור

בקרב אנשי המחאה החברתית, לי לוי הוא דמות שנויה במחלוקת. בכך אין ספק. הוא דמות ססגונית, בעל ארשת פנים קפואה-משהו ועיניים כחולות שנותנות לך תחושה שיש בו משהו לא מפוענח, משהו זועם. בעיני רבים הוא נתפש כאיש קשה, מסוכן, אלים. בעיני רבים אחרים – דמות נערצת שרוצים

הלביא עם סמל הקואליציה
הלביא עם סמל הקואליציה

ללכת אחריה. בדף הפייסבוק שלו מופיע צילום של אריה נע באזור מדברי, מרוכז בציד שלפניו. לצדה סמל של קואליציית צעירי המהפכה.

הוא מקמץ במילים. אבל כן, יש בו משהו זועם. מין זעם שלא רוכך בימי המחאה. לוי מאמין בצדקת הדרך, מאמין במהפך החברתי ובשינוי דפוסי השלטון, והוא כולו מתמסר למחאה. "יום העבודה שלי עמוס", הוא אומר לי כשאני קובע איתו את הריאיון. הוא מתכוון לכך. לי לוי הוא מהפכן שעובד במחאה. בכרטיס הביקור שלו צריך להיות רשום: לי לוי – מהפכן.

עובד במהפכה. לי לוי בפעולה

את הריאיון ערכנו ביום הולדתו ה-36. זה לא עניין אותו במיוחד. "כן", הוא הפטיר בתשובה לשאלתי, "היום יש לי יום הולדת", והמשיך לשוחח כאילו נפטר מאיזה עניין מטריד. לריאיון הוא הגיע היישר מקריית שמונה, שבה אירגן מחאת דלק קטנה.

לוי, יליד 1976, הוא רווק תל אביבי שסיים את לימודיו באנקורי, התגייס לצה"ל לחיל האוויר ולא תיכנן תוכניות שונות מאלה של צעירים אחרים בני גילו. הוא לא חשב בכלל על מהפכות, לא התעמק בכתבי ניטשה ולא העריץ את צ'ה גווארה. יצר ההרפתקנות הטבוע באופיו הביאו לאיי בהאמה מייד אחרי הצבא. הוא הקים שם עסק קטן בעזרת שותף ותיכנן לחיות את "החייים הטובים". "היה לי חבר מהצבא, שלאחר השחרור נכנס לעסקים", הוא מספר, "ובזמן שהתגלגלתי בתל אביב, בין חוף הים לעסק של אבי, הוא פנה אלי והציע לי לטוס לבהאמה ושם להקים עסק שיווקי. הוא יספק סחורות מהארץ – ואני אשווק לתיירים. בלי שתיכננתי, מצאתי את עצמי בבהאמה, בעיר הבירה, מתעסק בשיווק ובניהול עסק. זה היה לא רע. הכסף היה טוב, והחיים די חייכו אלי. אבל אחרי זמן מה זה נמאס לי. לא רציתי להתעסק בכסף כל הזמן. היו שם חולות מדהימים. אני בעצם רציתי להיות דרוויש. אז זנחתי את החלום להיות מיליונר. אחרי חצי שנה בסבבה, חזרתי לארץ".

לוי מצא עצמו עובד עם אביו בעסקי הליסינג. במקביל הוא החל לעבוד בהוצאה לאור, בחברת  "טבע הדברים", שם החל לפתח את בית הספר לצילום טבע. כשזה נסגר, חזר לעבוד עם אביו.

עם חברי רוטשילד. לוי משמאל (צילומים בעמוד מתוך דף הפייסבוק של לוי)

"לפני כשנה וחצי שאלתי את עצמי למה אני, שמרוויח לא רע, מתקשה להחזיק דירה בתל אביב, רכב ושני כלבים. הבנתי שמשהו פגום בכל השיטה. בכל הסיסטמה. הבן אדם עובד בלי הפסקה, משלם מסים ובסוף בקושי חי. גמלה בי ההחלטה שחייב להיות כאן שינוי. התחלתי לחפש מה לעשות. פגשתי אנשים והצטרפתי אליהם. אנשים כמו אנשי מחאת הדלק ואחרים. אז גם הבנתי שצריך גוף שירכז את הצעירים. חשבתי על הקואליציה. צעירי הקואליציה".

הקיץ הגיע. הקואליציה שלו התמלאה בחברים, ועדיין הוא חיפש את הרגע הנכון. אז הוא שמע על הקמת האוהל הראשון: "מייד הגענו לשם", הוא מספר. "לא הכרתי אף אחד מאלו שהיו שם, אבל הצענו לעזור, לתמוך, להתחבר. הקשר נוצר וקיבלנו הבטחות מדפני ומהאחרים, שהכול ייעשה באסיפה דמוקרטית. לא יהיו החלטות אינדיבידואליות. עוד לא היה עניין של 'אסיפות עם' באוויר. אבל דיברנו על אסיפה דמוקרטית. כזו שכולנו נהיה נוכחים בה. הייתי בעשירייה שהובילה את המחאה. זו שהפכה אחרי כן לשביעייה, ולאחר מכן, עם פרישתו של יגאל רמב"ם (ממנהיגי המחאה, א"מ) ושמולי (יו"ר ארגון

"אנחנו נמחה, נפגין, נשבש את חיי הכנסת. זו כבר לא תהיה מחאת הקיץ האחרונה. זה ברור לכולם. לא רק לי. למדנו שאיש אחד עם מגפון יכול ושקול להפגנה של מאה איש, אז תאר לך אלף מגפונים ויותר"

הסטודנטים, א"מ), לרביעייה. אבל אז התחלנו לקבל פשוט יחס אחר. ראינו שיצאו הודעות לתקשורת. או שיצאו אייטמים לאוויר בלי שנועצו בנו, בלי שהודיעו. הבנתי שמשהו לא עובד כאן ישר. הבנתי שיש אנשים שהגיעו עם אג'נדה מסודרת, ואני וחברי רק מפריעים. עדיין רציתי להאמין שאני טועה. שזה לא ככה. אז המשכנו לתת, לעזור. ואז הגיע הפיצוץ. עצרת המחאה הראשונה יצאה לדרך. סוכם איתי שנציג של הקואליציה יעלה לנאום מעל הבמה. הכול היה נהיר ומובן מבחינתי. ואז, ביום העצרת, התברר שדרכו של הנציג לבמה נחסמה על ידי גברתנים. לא נתנו לו לעלות ובלמו אותו בכוח. היה בלגן מאחורי הבמה. בטח שכעסתי. צעקתי על משהי ממארגנות האירוע. נופפתי לעברה בידיי, והיא הגישה נגדי תלונה במשטרה בטענה שאיימתי עליה ושהיא מפוחדת".

זה הסתיים באזהרה, או בהעמדה לדין?

 "לא, זה הסתיים בלי כלום. התלונה נגנזה. התברר להם, כמו שאמרתי, שלא עשיתי שום דבר שמצדיק תלונה".

"בכל מקרה", הוא ממשיך, "ניסיתי במשך שלושה שבועות לנסות להגיע להבנה. חשבתי שאוכל להמשיך עם החבורה הזאת של סתיו ודפני, אבל התברר לי שאין לזה שום סיכוי. היתה לי הרגשה שהן הגיעו עם גיבוי פוליטי. היה לי ברור כבר אז שהכוונה היא לסגור את הבאסטה. לא לתת לאוהלים להמשיך הלאה. אז פשוט המשכנו באוהל של הקואליציה. חילקנו חומרים לקהל. לתקשורת. ערכנו אסיפות, קבענו עם אמנים להופעות ברוטשילד, ובעיני החבורה ההיא זה לא מצא חן. היו מגיעים אלינו כל פעם בזמן אסיפת עם וכאלה, שישה או עשרה אנשים, ומפריעים. מסבירים למי שהסכים לשמוע שלא כדאי להתקרב אלינו. באו אלינו נציגי תקשורת וסיפרו שהזהירו אותם מאיתנו. התחושה שהרביעייה הזאת קשורה למפלגות, לגופים פוליטיים, הלכה והתחדדה. שמעתי אותם יוצאים לממשלה עם דרישות לא רלוונטיות למצב. למחאה. דרישות שיגרמו למחאה לקבל איזה אתנן ולהיעלם, או לפחות להירגע. בעצם ראיתי דרישות מהממשלה שלא היה להן קשר ל-'ב' זה אוהל' המקורי. אנחנו החלטנו להמשיך לתבוע שינוי דרסטי. תקציבי, ממסדי. ברור שעד שלא יהיה שינוי כזה משמעותי, לא יקרה דבר".

למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על תחושה שאותה רביעיה באה עם אג'נדות פוליטיות מפלגתיות?

"לכך שחברו כאן מספר מפלגות, שכל מעייניהן היו להפיל את ביבי מהשלטון. פשוט להפיל אותו ולא יותר. אני וחברי רצינו, ועדיין תובעים, לבצע שינוי מוחלט ממסדי וכלכלי. לא רק להפיל את ראש הממשלה. אין לנו עניין להפיל אותו. יש לנו עניין לגרום למהפך".

איך הבנת שזה נגמר מבחינת המאהל ברוטשילד, שסימל את הלב של המחאה?

"עוד בנאום של שמולי ודפני, כשהם דיברו על שלב ב'. כששמולי קיפל את האוהל שלו, וסתיו ודפני כבר כמעט לא נראו ברוטשילד, היה ברור שימי רוטשילד מתקרבים לסופם".

ואז נשארת עד יום הפירוק?

"לא. החלטתי אז לעלות לגן הוורדים. הקמנו שלושה אוהלים מול הכנסת. בעצם מהאוהל שלי, או על חורבותיו, אפשר לומר, הוקם אוהל משמר הכנסת. זה לא עבד. הכנסת עוד היתה בפגרת הקיץ, ומצאנו את עצמנו במשמרות של חמישה-שישה אנשים. הבנתי שזה מוקדם מדי ולכן החלטתי לסגור את המאהל הזה".

ומאז?

"חזרנו להמשך פעילות ואנחנו יוזמים מפגשים, הסברה וצירוף חברים. למעשה אנחנו ב'צעירי הקואליציה' מתכוננים להמשך המחאה לקראת הקיץ הקרוב. נכון יותר לקראת חג הפסח".

יש הרבה הטוענים שאתה איש אלים ומסוכן.

"כן, גם אני שמעתי את זה. אולי אני לא הטיפוס הכי חם בעולם. אבל מסוכן ואלים? ממש לא. מעבר  לתקרית ההיא בהפגנה הראשונה, לא היה לי מקרה ממשי של אלימות".

היו גם שטענו באוזני שאתה בעצם שתול, מין סוכן נוסח "שמפניה", כזה שמעורר פרובוקציות.

דווקא  למשמע השאלה הזאת הוא מחייך. צוחק. "אני שתול? שמעתי על זה, ואלה באמת שטויות הזויות. זה אפילו לא מרגיז. פשוט מצחיק".

אתה מעורר תחושה שיש בך כעס. זעם שעומד להתפרץ.

"כן, יש בי כעס. ברור שיש. אבל לא על חברי ועל אנשי המחאה החברתית. אלא על הממשלה שמוליכה אותנו באף. שמאכילה אותנו חריוני יונים. שבעצם לא עשתה כלום מאז המחאה, או בגללה, חוץ מלשלם מס שפתיים. שידעה לגרום לאוהלים להימחק. שידעה להציג אותנו כאנרכיסטים הזויים. נכון, אני זועם, אבל ממש לא על כלל חברי המחאה".

 איך אתה רואה את המחאה ממשיכה הלאה?

"זה כבר תלוי בכולנו. אנחנו חייבים להתאחד, למרות כל מה שהיה. דבר אחד למדנו כולנו – שהיחד הזה הוא כוח עצום. לכן אני קורא לכולם להתאחד. יש לנו  מכנה משותף. אסור לנו להתפלג".

אתה רוצה לומר לי שאתה מוכן לחבור לדפני או לסתיו?

"אני לא יודע מה ילד יום. אני יודע שאני לא נוטר להן. מה שהיה היה. לדעתי הן יכולות לתת ולתרום הרבה. אז התשובה היא כן. אני לא מתכנן נקמות או מריבות. ממש ככה. מה שהיה, נגמר. איננו. נמחק".

אבל לא ענית לי, איך אתה רואה את המשך המחאה?

"לדעת חברי ולדעתי, מגרש המחאה הבא הוא בכנסת. שם מרכז ההחלטות. שם מרכז העצבים של השלטון. לכן החלטנו להרים קמפיין שנקרא 'מיליון איש באוהלים מסביב לכנסת'. ב-20 באפריל נעלה לגן הוורדים ושם נקים מאהל. רק משם נוכל לשבש את חיי היום-יום של מושחתי הכנסת. שם נוכל להסביר להם שככה זה לא עובד. כשנהיה שם, הם יבינו".

ביחד זו המילה החשובה. עם ליף ורמב"ם

מילה לסיום?

"אני קורא לכל אנשי המחאה, מכל הקבוצות, היוזמות הארגונים –  בואו ונתאחד. יש לנו מכנה משותף. עזבו את כל משגי העבר. ביחד נוכל לעשות את מה שנדרש לעשות. ביחד נוכל להשפיע ולשנות ממש את פני הדברים. ביחד זו המילה החשובה. בואו לכנסת".

שוב פסטיבל של גיטרות?

"אני לא מוצא שום פסול במוזיקה ושירה, אבל לא. אנחנו נמחה, נפגין, נשבש את חיי הכנסת. זו כבר לא תהיה מחאת הקיץ האחרונה. זה ברור לכולם. לא רק לי. למדנו שאיש אחד עם מגפון יכול ושקול להפגנה של מאה איש, אז תאר לך אלף מגפונים ויותר".

דף האירוע בפייסבוק "מיליון איש באוהלים מסביב לכנסת ישראל":

https://www.facebook.com/events/333712773318554/

ההפגנה של מחאת הדלק בחמישי האחרון (לי עם המגפון):

6 Comments

  1. איתן
    18 במרץ 2012 @ 16:20

    לכל המלעיזים את לי הלוואי ותתנו שמינית ממה שהוא נותן עבור השינוי ולטובת הכלל.
    לי אתה מלך מלך מלך.

    • הרמן
      28 ביוני 2012 @ 5:50

      מה הוא נתן בדיוק?
      למעשה, עד עכשיו הוא יותר הפריע מאשר תרם. מעורר פרובוקציות בין הפעילים, אפילו בקבוצה שייסד "קואליציית צעירי המהפכה" הוא כבר ידוע לשמצה, מטיל צנזורות והתנהלות ביריונית.
      למשל: מחיקת תגובות והתקשרות עם חברים מחדר המצב. האשמת פעילים בקשר לא כשר עם מפלגות. וכ'ו, לא חסר, היד עוד נטויה.

  2. עמי
    10 במרץ 2012 @ 14:15

    כל הכבוד ללי לוי שהיה מהראשונים שיצאו להעיר את העם הרדום שלנו.
    יצא לבדו עם מגפון למקומות שצריך הרבה מאוד אומץ לעשות זאת.
    עוד 100 איש כמוהו וניצחנו.

  3. לבנה בחומה
    6 במרץ 2012 @ 15:05

    עוד אדיוט אחד שחושב שהוא מנהיג.
    או אולי משת"פ מצד כוחות אפלים שמנסים להשפיע על המחאה

    לי לוי הוא טיפש, אלים, טוטליטארי וראוי לשמצה. מהכירות אישית איתו ועם ה"אבירים" שלו, זה כבר נהיה ברור לגמרי שמדובר בקבוצה שנועדה להוות מסך עשן, הם לא מקדמים שינוי, להפך, הם רק מרחיבים את השליטה של בעלי ההון יותר ויותר.
    לי לוי, לך הביתה ותעזוב אותנו בשקט. אידיוט.

  4. קיט קאט
    6 במרץ 2012 @ 3:21

    רציתי לשתף בחוויה אישית שלי כשראיתי סרטון של לי לוי לפני כמעט שנה שהוא מפגין עם מגפון מול הבורסה וחשבתי לעצמי " הנה מה שכולנו צריכים לעשות . לצאת ולדבר ולהפגין ולסחוף אחרינו אנשים כמו שלי עשה" וללי אני מאחלת המון הצלחה וישר כח

  5. ספסל בשדרה
    5 במרץ 2012 @ 11:44

    טיפש רועש ואלים שלא תרם כלום למחאה.
    האיש הסתובב כל הקיץ בשדרה ובעיקר ניסה לסכסך בין פעילים ולהפריע לכל יוזמה. די מההתחלה הוא קיבל יחס של משת״פ כי היה ברור שאו שהוא אידיוט אלים או שמישהו מושך לו בחוטים. כך או כך, הרבה טוב לא ייצא ממנו

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן