כשבעת וחמש מאות אלפי משתתפים הגיעו אמש לטקס הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי – פלסטיני שנערך פארק הירקון בתל אביב. מולם עמדו כ 150 פעילי ימין קיצוני מארגון לה פמיליה ולהב"ה שניסו להפריע לטקס ונבלמו על ידי המשטרה. זו השנה ה-13 בה מתקיים טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף ביוזמת ובארגון תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.  בטקס השתתפו 90 פלסטינים שבכניסתם לישראל אושרה בהוראת בג"ץ לאחר ששר הביטחון אביגדור ליברמן ניסה למנוע מהם את ההשתתפות בטקס בטענה כי זה פוגע ברגשות משפחות שכולות.
הסופר דוד גרוסמן שיקבל מחר את פרס ישראל, נאם בטקס ותקף בנאומו את רה"מ בנימין נתניהו: "כשהוא מסית נגד ארגוני זכויות האדם – ישראל נעשית פחות בית לכולנו". "הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן", אמר גרוסמן. "אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי", אמר הסופר.
גרוסמן התייחס גם לפרס ישראל שהוא יקבל ואמר כי "את מחצית כספֵי פרס ישראל שאקבל מחרתיים אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים'. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם- עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה".

אם לפלסטינים לא יהיה בית – גם לישראלים לא יהיה בית

"כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד- היא נעשית הרבה פחות בית.

וכששר הביטחון ליברמן מחליט למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית"" אמר גרוסמן.

"כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים- ישראל היא פחות בית.

וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע- היא בעיניי פחות בית.

וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט- ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם.

כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד.

וכשהיא מקפחת ומפלה את מיליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים כאן- היא פחות בית- גם למיעוט וגם לרוב.

וכשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים- היא שוב נעשית פחות בית.

ובכל פעם שאמנים ויוצרים נדרשים להוכיח – ביצירותיהם – נאמנות וצייתנות, לא רק לַמדינה אלא למפלגת השלטון – ישראל היא פחות בית.

את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.

וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית- גם פלסטין לא תהיה בית", נאם הסופר וזכה לתשואות כפיים בקרב הקהל, אמר גרוסמן.

ד"ר אמאל אבו סעד: חייבים להתחבר לכאבים של האחר ולהכיר בזכויותיו

בטקס נאמה  גם ד"ר אמאל אבו סעד, אלמנתו של יעקוב אבו אלקיעאן, שנורה למוות על ידי שוטרים בפברואר 2017 באום אל חיראן שבנגב. "אני שייכת לחברה הבדואית, שהיא חלק מהחברה הפלסטינית, ואני אזרחית מדינת ישראל. וכאילו לא די בכך, הרי שאחת הזהויות האלה נוגדת, כביכול, את השתיים האחרות. זה לא מחויב המציאות, אבל בפועל זה כך. מדינת ישראל, שאני נושאת תעודת זהות מטעמה, לא נוהגת בי כשווה בין שווים", אמרה ד"ר אבו סעד בנאומה.

ד"ר אמאל אבו סעד

על הריגת יעקוב בעלה אמרה: "כדורי כוחות הביטחון הישראליים הם שהרגו את בעלי, שכמוני היה בדואי, פלסטיני, ואזרח ישראלי. באותו אירוע נהרג גם השוטר ארז עמדי-לוי. הוא נקבר בחלקה הצבאית, והוכר כחלל כוחות הביטחון. ואילו בן זוגי, איש החינוך עטור הפרסים, הואשם מיד כמחבל, ואנחנו נותרנו נטושים. חקירות האירוע מראות בוודאות שיעקוב לא ביצע פיגוע, ובכל זאת, החקירה לא נסגרת ואיש לא מציע פתרון, ואני מגדלת שישה ילדים צעירים לבד, ללא קורת גג. איש לא לוקח אחריות על האסון שקרה שם".

 "למדתי שצריך להכיר בנרטיב של האחר, גם אם לא מקבלים אותו בשלמותו. חייבים להתחבר לכאבים של האחר ולהכיר בזכויותיו. למדתי שהמורכבות, על אף היותה קשה יותר, עדיפה על הפזיזות ופתרונות הבזק שאנחנו רואים היום. המיידיות שבה כל מעשה זוכה לתגובה ונעלם כדי להמשיך לדבר הבא, מובילה להשטחה של המציאות, ולהסתכלות מנקודת מבט אחת בלבד. וזה חוטא למציאות",  אמרה ד"ר אמאל אבו סעד.

כ