★★★★★
אני אוהב שמפתיעים אותי בתיאטרון. "פרפרים הם חופשיים" היא הצגה מפתיעה. היא מתחילה כקומדיה קלילה, ממשיכה כקומדיה רומנטית – ואז, בבת אחת, הופכת למלודרמה סוחטת דמעות. יש בה הכל: צחוק ועצב, כאב ואופטימיות. ודרמה פשוטה ונוגעת ללב.
לאונרד גרש כתב את המחזה לפני 50 שנים, בימי וודסטוק העליזים והחופש המיני, כאשר הייאוש היה הרבה יותר נוח. המחזה, שהועלה בעבר בארץ וגם הפך לסרט בכיכובה של גולדי הון, מאוד רלוונטי גם בימינו. סיפור על יחסים שאנו בונים וגם הורסים, דעות קדומות, קבלת האחר והשונה, עיוורון אנושי ואטימות רגשית. ועל החופש לבחור.
אלדד גרויסמן גוהר ביים הצגה קצבית ואנרגטית, בלי יומרות, ועם שחקנים טובים: תום אבני, בתפקיד הראשי, הוא גבר צעיר, עיוור מלידה, שמתמודד באומץ עם המוגבלות שלו, אבל ברגע מסוים הוא נשבר. ואנחנו איתו. אבני, שפותח קצת חלש, משתפר בהמשך וברגעים הטובים שלו הוא אנושי ומרגש.
מי שגונבת את ההצגה זו ענבר דנון, שמגלמת צעירה פרועה וסקסית, שמחפשת את עצמה. דנון, תרשמו את השם, היא שחקנית נפלאה, מצחיקה, עם טיימינג מצוין, וכיף לראות אותה על הבמה. טובים גם ליאת גורן, שעושה תפקיד נקי (לפעמים נקי מדי) ודני שפירא.
"פרפרים הם חופשיים" היא הצגה שמותירה טעם חמוץ מתוק, ונותנת לקהל חומר למחשבה על העולם שבו אנו חיים, על היחסים שאנחנו בונים וגם הורסים, ועל הצורך של כולנו בדבר אחד: אהבה. המסרים לפעמים נראים ונשמעים פשטניים, אבל תיאטרון מסוג זה אינו מיועד להעמיק, אלא לבדר ולהציב מראה מול הקהל.
אז אם יש לכם אהבה או אם עדיין מחפשים, אני מבטיח לכם שתאהבו את "פרפרים הם חופשיים". גם אלה שלא משתגעים על תיאטרון, ייהנו מההצגה, שלפעמים מזכירה סדרת טלוויזיה טובה. זה אינו מפחית מאיכות ההצגה, אלא מנגיש אותה לקהל רחב יותר. הישג יפה לתיאטרון באר-שבע.