באגדת הילדים "הצאר סלטאן" יש תמהיל של מוטיבים מסינדרלה, הברווזון המכוער וגוון של רימסקי קורסקוב שהיה בעצמו קצין שפיקד על אנייה בים. הצאר סלטאן בחר באחות הצעירה מתוך שלוש אחיות לרעייתו. בקנאתן הבוערת נוקמות האחיות ביורש העצר הנסיך שנולד וכולאות אותו ואת אמו בחבית – אותה הן משלחות לים. בנו של הצאר מגיע לאי קסום ונישא לחיה מוזרה שהפכה לברבור יפהפה.

תחת שרביטו של יבגני ברז׳ניק, בלטה הריתמיות בכתיבתו  של קורסקוב. בקטעי הפרסטו המהירים בלט הברק בביצוע הסינקופות המנוקדות. לקצביות תרמו ההפסקות המכוונות שדמו ל"מריטת נוצות" ולסירוגין, בקטעי השירה הליריים – נשמעו הקולות העזים של הנשים. יפה במיוחד הייתה הדרך בה חזרו וחיקו כלי הנגינה את שירת הסולנים.  הביצוע המוזיקלי היה מלא חדווה ובהיר כשכל הסולנים והמקהלה שרים בעוז ללא חשש מוויבראטו. היו אמנם אי-ניקיונות  צורמים בודדים בשירה ובכלי הנשיפה אך הם לא פגמו בדרמטיות והצהלה המאפיינת את אגדת הילדים.

  לא היו הפעם קולות בסים מצמררים רוסיים,  – למעט כשהשליחים – הבסים במקהלה  –  מספרים לנסיך על האי הקסום. את השירה העזה והגרונית חיקו חצוצרות, טרומבונים וכלי נשיפה "ישירים" וכלי הקשה דוגמת תופים ומצלתיים. המוזיקה הביעה דרמטיות ונשמעה לעתים כ"הודעת כרוז", כמעט סירנה, – למשל כשהודיעו על כניסת המלך. מרווחי הקוורטות הריקות של קורסקוב – הוסיפו להעצמת הדרמה. הגליסנדו והטרילים של כלי הנשיפה היוו קדמה לאריות של סולנים ששרו בקצביות ובהבעה משוחררת. את הקטעים הליריים ניגנו הכינורות כשהחליל והמשולש עונים להם. פשטות, חספוס והבעה ישירה של מוזיקה ש"אוחזת" בכל חושיו של המאזין אפיינה את ביצוע האופרה. הסולנים שרו בפשטות ישירה כובשת. יפה במיוחד הייתה האריה של הסנאי המשחק עם אגוזי הזהב.  היו קטעים מעודנים בהם המשיך הנבל את האריות של הסופרן, אך כמעט שלא היתה כרומטיות סלבית באופרה הצוהלת של רימסקי קורסקוב. אפילו שיר הערש ששרו האחיות המלאות קנאה בוערת היה מכוון למותו של התינוק הנסיך. היה כאן מעין סיפור סינדרלה בהפוך. האריה של הנסיכה (הברבור) הייתה כובשת ביופייה. על הכול התעלתה המלכה בשירתה.

גאוניים בפשטותם היו התפאורה והבימוי הנפלאים של האופרה. בובות המטריושקה הרוסיות התעצמו וגדלו לקירות עצומים ולעתים הפכו למשוטי סירות ענקיים. כל כף עץ רוסית המאוירת בציור פרחים בצבעים חמים ועזים – הפכה לפתע לקיר תפאורה. משעשעות במיוחד היו כיפות התרבושים המשופדים שחבשו הבויארים – זמרי המקהלה – והפכו לצריחי כנסיות או מסגדים.  רק הצאר לבש לראשו כתר. הפשטות והעדר ההתחכמויות המאפיינות בימויים מודרניים – היוו הקלה פורתא והניחו לקהל ליהנות סוף סוף מהשמחה המאפיינת את הביצוע של האופרה הרוסית. כן ירבו ביקוריה בארץ.