★★★★★

אני לא בטוח שהשם "מחזמר" (כפי שמצוין בתוכניה) מתאים למה שראיתי על הבמה. "סוליקא" הוא מופע מוזיקלי עם קטעי קישור, שלא ממש מתחברים למחזה. עם כל הכבוד לשירים, בלי דרמה אמיתית אין מחזה. המופע, מאת מאור סבג ותאיר סיבוני ובבימוי רפי ניב, מבוסס על סיפורה האמיתי של סוליקא, נערה יהודיה במרוקו, שנקרעת בין אהבתה ליורש עצר מוסלמי לבין אמונתה במסורת היהודית.

היא רוצה להשתחרר, לבטא את נשיותה ולהגשים את חלומותיה, אבל אין לה סיכוי מול חברה קנאית ושוביניסטית, ומול קנאות דתית משני הצדדים. סוליקה נלחמת, אבל נשברת. סופה הטראגי הפך את סוליקא לסמל בקרב היהודים יוצאי מרוקו, וגם בקרב מוסלמים. דמותה היוותה השראה לאמנים וליוצרים.

כאן ההשראה אינה באה לידי ביטוי אמנותי. סיפור רומיאו ויוליה המרוקאים מוגש בצורה פשטנית בגרסה של תיאטרון באר שבע. הטקסטים שטוחים, המשחק מוגזם ולעיתים פאתטי, ודמותה המורכבת והמיוחדת של סוליקא הולכת לאיבוד בים הזעקות והצעקות.

התוצאה היא מלודרמה שטחית ולעיתים מביכה. ברגעים מסוימים הרגשתי שאני צופה במסכת על יהדות מרוקו ולא בסיפור על גיבורת תרבות, שהעניקה השראה לדור שלם ולנשים רבות אחריה. תיאטרון אמור לאתגר את הקהל ולא להאכיל אותו בכפית ולהתחנף אליו.

הקטעים הטובים ב"סוליקא" הם השירים, שמרביתם מבוצעים בעוצמה ובהרמוניה, על ידי שחקנים יהודים וערבים, בליווי תזמורת חיה במרכז הבמה. ממש דו קיום. זה גם המסר שעולה מהבמה בשיר ששרה נסרין קדרי, השחקנית הבולטת במופע: "לא באנו לעולם כדי לנהל מלחמות/ אהבה היא הדרך לגשר על המרחק/ והדת אינה חלק במשחק".

מה יכול להיות יותר אקטואלי מזה בימים אלה, שבהם ההקצנה הדתית, ההסתה והאלימות שוברות שיאים חדשים. ואם יש דו קיום על בימת התיאטרון, אולי נזכה לראות אותו גם במציאות. אינשאללה.