★★★★★

בשיאה של מערכת הבחירות, חושף המועמד של מפלגת "התקווה" סוד משפחתי. הוא עושה את הצעד הנועז הזה כדי לשפר את מצבו בסקרים ולזכות בראשות הממשלה. אבל הסוד הזה הוא חומר נפץ, תרתי משמע. הסוד הזה פותח תיבת פנדורה, שגורמת לשינוי דרמטי בעלילה.

זה הסיפור המרכזי של "התקווה", שכתב וביים רוני פינקוביץ'. השאלה שעומדת במרכז ההצגה היא: האם האמת מנקה ומשחררת או שרק מסבכת אותך, בעיקר אם אתה פוליטיקאי, שרץ לראשות הממשלה. שאלה טובה. המסר הזה עובר לאורך כל המחזה עד לסיום, שבו מובעת "תקווה" לעתיד טוב יותר.

זהו מחזה מאוד ישראלי, שמחבר בין עבר להווה, שנוגע בשורשי הציונות, בתשוקה לעלות לארץ, בחברה שרצינו לבנות כאן, בסכסוך עם הפלשתינים, בחלום לבנות כאן חברה צודקת ושוויונית, בחיבור המשחית בין דת ופוליטיקה, באמונה, באהבה ובתקווה. יש בהצגה רגעים נוגעים ללב וגם כמה רגעים משעשעים, אבל מרוב סיפורים ועלילות משנה, הדרמה המרכזית הולכת לאיבוד, וגם אני כצופה, הלכתי לאיבוד. אוסף של סיפורים ודיאלוגים, שאינם מגובשים ואינם מתחברים למחזה שלם.

כמה מילים על השחקנים: אהבתי את המשחק של אמנון וולף, רבקה גור, גבי עמרני ובעיקר של שיפי אלוני, שחקנית מעניינת, שאני עוקב אחריה זמן רב ואני מקווה שהיא בדרך לפריצה הגדולה שלה. לא אהבתי את העלילה, שיש בה אומנם יסודות מעניינים ומסקרנים, אבל היא פשטנית ואינה מעמיקה.

"התקווה" של הבימה היא הצגה נאיבית, שמבטיחה הרבה ומקיימת מעט. אבל לא להתייאש. אני מחכה למחזה הבא של רוני פינקוביץ', עם הרבה תקווה ואופטימיות.