"פוגה" — להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

למופע זה גוייסה היוצרת המוכשרת מאיה בלזיצמן אשר היתה אחראית על המוזיקה המרתקת, שנדמה שהוותה השראה לשפה התנועתית החוויתית לאורך כל המופע. פס הקול בנוי מקטעי נגינה של הצ'לנית ומצלילים, כמו זכוכית שנשברת, שמוסרים לצופה עוד אינפורמציה לגבי הסיטואציה הריקודית אותה הם מלווים

Print Friendly

כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות וחלל: ענבל פינטו.
מוזיקה: מאיה בלזיצמן.
עיצוב תאורה: יואן טיבולי
משתתפים: אלמוג בן־חורין, תומס וולסכוט, אופיר ינאי, מרתה־לואיזה ינקובסקה, מורן מילר, עמית מרסינו, צבי פישזון, ג'וי קמין.
"פוגה" – טכניקת הלחנה ליצירה רב קולית ובה נושא אחד המושמע שוב ושוב העובר בין הקולות.
ארבע רקדניות וארבעה רקדנים לוקחים את הצופים למסע בין שני חללים, בין עכשיו לבין מתישהו, בין מערכות יחסית מרתקות, בתוך תלבושות שהן הרבה יותר מבד.
כשעולה האור אנו רואים לפנינו את צבי פישזון, הרקדן שחקן, שמזוהה כל כך עם הלהקה, צועד בקדמת הבמה כשמאחוריו וילון דק עליו מצוייר נוף פרחוני ופסטורלי וציוץ ציפורים מלווה את צעדיו. למין ההתחלה ידיים נעלמות לוקחות מצבי פרטי לבוש מחריצים שבוילון, והצופים מבינים שיש גם עולם אחורי. ואכן כאשר מוסט הוילון מופיע העולם האחר. החלל אפור ובמרכזו עומד פסנתר עץ. הפסנתר בחלל החדר הוא התפאורה וגם האביזר אליו מתייחסים הרקדנים, מנגנים עליו, יושבים עליו, מסתתרים מאחוריו ונעים סביבו. הוא מחבר ומפריד בין הדמויות והזמנים. את הצבע מכניסות הרקדניות בשמלותיהן האדומות, בשפה תנועתית שלרגע אצילית ולרגע קלאמזית. הוילון נפרש לאחר כמעט כל קטע מוזיקלי. וצבי ששייך לעולם הקידמי בחלקו הראשון של המופע, נמשך פנימה והופך לחלק מההתרחשויות בחלל האחורי.

צילום: רותם מזרחי

בדואטים בתחילת המופע הרקדנים והרקדניות רוקדים את התפקידים המגדריים, הגברים מניפים וסוחבים, הבנות מונפות ונגררות. עם התפתחות הערב מועלה טריו מקסים והרמוני בין שלושת הרקדנים הגברים ועוד טריו בין הרקדן הותיק ובין רקדן ורקדנית צעירים שמציג את משחקי הכוחות המורכבים של הגיל והתקופה, ועד לכאוס המסודר כל כך בסוף המופע בו כולם זהים וכולם מפתיעים.
למופע זה גוייסה היוצרת המוכשרת מאיה בלזיצמן אשר היתה אחראית על המוזיקה המרתקת, שנדמה שהוותה השראה לשפה התנועתית החוויתית לאורך כל המופע. פס הקול בנוי מקטעי נגינה של הצ'לנית ומצלילים, כמו זכוכית שנשברת, שמוסרים לצופה עוד אינפורמציה לגבי הסיטואציה הריקודית אותה הם מלווים.
מקום של כבוד במופע תופסות התלבושות. השמלות האדומות שהבליטו את הרקדניות (והבמשך גם את הרקדנים), השימוש בשמלה עם שרוולים מחוברים שהעבירו את הגבול הדק שבין חיבוק לחנק, וישנה גם השמלה המטיילת שהרקדנים לובשים ופושטים אותה, מולבשים ומופשטים ממנה, והיא עוברת בינהם. ארבע הרקדניות מאופיינות דומה ושלושת הרקנים גם כן. לעיתים נדמה שהם רקדנית אחת ורקדן אחד. וכאשר כולם לובשים שמלה גם ההבדל המגדרי נעלם. לקראת סוף המופע עולים הרקדנים בתלבושות בצבעי גוף. שם, כמו פשטו מעליהם את הגינונים, והריקוד של מערכות היחסים הופך ליצרי, לפרקים על גבול האלים.

צילום: רותם מזרחי

השפה התנועתית במופע מרתקת. היא מצליחה לאפיין את הקשרים שבין הדמויות הרוקדות. היכולות הפיזיות, הוירטואוזיות שמציגים רקדני הלהקה מרשימות ואין ספק שבמופע זה, לעומת מופעים קודמים של הלהקה, הריקוד הוא המרכז.
בסופו של הערב יצאתי בתחושה שצפיתי במופע שלם שנבנה מאפיזודות הקשורות זו לזו שכל אחת מהן חושפת עוד רובד בסיפור של המופע.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מחול, תרבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>