הרקוויאם של מארק שפס למנשה קדישמן

מפעים ומדהים היה לראות את ההמונים שגדשו את האולם בכנס לזכרו מנשה קדישמן. מסתבר שהישראלים אוהבים לאהוב ומתגעגעים לאמנים הגדולים שלהם. קדישמן היה אחד האמנים הענקיים שצמחו לנו כאן בארץ. והקהל בא בהמוניו להצדיע לאמן שידע לאהוב ואהב ליצור, לצייר לפסל, ולחבר אותנו לאמנות. סיגל גליל מביאה את הרצאתו המרתקת של מארק שפס שנכנסה ללב והחסירה לכולם פעימה.

Print Friendly

מארק שפס העלה דברים לזכרו של קדישמן בקול מיוחד ובאינטונציה נדירה שמזמן לא שמעתי במחוזותינו. המוסיקה של המילים, והצלילים של המשמעויות של היצירה שלכת, היצירה המונומנטלית של קדישמן במוזאון היהודי בברלין, היתה חווייה מטלטלת לכל משתתפי יום העיון שאירגן הבית לאמנות ישראלית בראשותה של עידית עמיחי-גולדבלום. חווייה נדירה ברטוריקה הישראלית שיצאה מן הלב, ונכנסה אל כל הלבבות של המשתתפים הרבים שבאו לקוד קידה למנשקה קדישמן האיש שכולו לב.

מארק שפס ביום עיון לזכרו של קדישמן במלאת 3 שנים למותו. הצילום: באדיבות הבית לאמנות ישראלית

מנהל מוזאון תל אביב לשעבר, ברקוויאם לאחד האמנים הענקיים שצמחו על אדמתנו, רועה הכבשים שהיה מחובר לאדמה בלב, בנפש ובפסלים הרבים  שהעמיד עליה, בארץ וברחבי העולם. האגדה שהיה שגריר של התרבות הישראלית ההומניסטית שנוצרת על האדמה הזאת.

"קדישמן ממש ביקש שידרכו על הפנים של הפסל." – אמר בדבריו שפס. לאחר סיום הכנס, ניגשתי למארק שפס וביקשתי ממנו רשות לפרסם את ההרצאה שלו . לשמחתי הוא דאג שיעבירו לי את צילום דף ההרצאה שלו על קדישמן. אדם אציל נפש מארק שפס. אין פלא שטוב נמשך לטוב.

מארק שפס דיבר מדם ליבו בהרצאה על קדישמן בכנס הבית לאמנות ישראלית. צילום סיגל גליל

דף ההרצאה של מארק שפס שהקריא את הרצאתו על קדישמן בכנס הבית לאמנות ישראלית

"

יום עיון על יצירת מנשה קדישמן

במלאת שלוש שנים לפטירתו

11 במאי 2018

בית לאמנות ישראלית באקדמית תל-אביב-יפו

שלכת

מארק שפס

שלכת, נשירת עלים, effoliation, זה השם שקדישמן נתן ליצירתו, התופסת את כל המשטח של ה-void, החלל הריק, שתוכנן ע"י האדריכל ליבסקינד במוזיאון היהודי בברלין.

שלכת, העלים שנופלים מהעץ שנתן להם את החיים. עץ החיים אשר יצמיח כל שנה דור חדש של עלים. העלים שנשרו והצטברו על הקרקע מתייבשים, מתפוררים ובסוף נעלמים. מחזור החיים והמוות, עראיות של האדם, שלכת.

זה שלוש שנים שהעלה של מנשקה נשר מעץ החיים והרגשתי שנכון יהיה להקדיש את דבריי ליצירה העוסקת במוות, אמנם ברוטלי וקולקטיבי, יצירה מרשימה ומונומנטאלית לה הקדיש האמן לאורך שנים את מיטב כוחותיו והשאיר לנו בסוף עיזבון רוחני ואמנותי המשלב חיים ומוות, אמנות ומציאות.

עם השם שלכת רצה קדישמן לתת לנו איזה תקווה שחיי המין האנושי ימשיכו למרות הכול עם דורות חדשים שלא ישכחו את העבר. כאן נפסקת ההשוואה בין שם היצירה והיצירה עצמה, הקודרת והקשה. 20,000 הראשים המעוגלים, מסיכות אדם שטוחות מגדלים שונים, זהות ושונות גם יחד, נערמות שכבות על גבי שכבות, פונות לכיוונים שונים, כבדות, ממתכת, ללא תנועה, כמו קבר אחים אינסופי. פיהם פעור כמכתש ובמקום הלבה יוצאים מהם קולות של מצוקה, של ייאוש ושל מחאה, בעוד העיניים ללא מבט, ככוכב לכת כבוי. קולות הזעקה לא נפסקים אך הם חרישיים, אנו שומעים אותם למרות הדממה. כאן נפסקו פתאום, בו-זמנית ובאופן אכזרי, החיים.

כשאנו עומדים על שלכת, אמרתי בפתיחה ב-1997 בדיסלדורף, "אנו עומדים על החורבות של עברנו המשותף וגורלנו העתידי." זאת הייתה התחנה הראשונה על אדמת גרמניה. הראשים הראשונים ראיתי בסטודיו של מנשקה, אחר כך שלכת הוצגה כאן אצל ג'ולי מ., ובהמשך באמסטרדם, בברדה ובאכן. בברלין, שלכת מצאה את מקומה הסופי והנצחי.

קדישמן הגיע לשלכת אחרי כמה שלבים ביצירתו, שהמשמעותי ביותר היה "עקידת יצחק", בשנים 1982-85. באותה תקופה התחיל פרק חדש ביצירתו שקראתי לו "המחזור הקיומי". זאת הייתה התמודדותו עם גורל הקיום האנושי, עם יצירות כמו "אם נושאת את קורבנה", "הפיאטה" ו-"פרומתיאוס", בין היתר. יצירותיו שאבו את השראתן מחוויותיו האישיות.

ב"עקידת יצחק", קדישמן הופך את מבנה המיתוס של העקידה התנ"כית. הוא מעלים את הדמות של אברהם, אינו מזכיר את אלוהים, הופך את יצחק לקורבן ואת האייל האכזר למנצח. הראש של יצחק מונח על הקרקע. קורבן ללא זעקה, קורבן עם שם, קורבן בודד. בצד, האימהות בוכות. הראש של יצחק יהווה נקודת המוצא לראשים של שלכת.

על יצירתו כתב קדישמן: "'עקידת יצחק' אינה סמל מופשט בעיניי, היא חלק מהביוגרפיה שלי ושל בני דורי, כשם שאולי תהיה גם חלק מהביוגרפיה של ילדיי אחרי."

"עקידת יצחק" של מנשקה היא אלגוריה על המציאות בה אנו חיים, ומאז 1987 היא עומדת על הכיכר שבכניסת מוזיאון תל אביב לאמנות.

עם שלכת, קדישמן יודע שאין יותר מקום להתבסס על המיתוס או על הסמל, ואפילו לא על האסתטיקה הפורמאלית. הוא הגיע לקצה היכולת של האמנות לתת ביטוי לנורא מכל, לרצח ברברי המוני, לרוע האנושי. הוא רצה שהמסר שלו יהיה אוניברסאלי, ולכן נמנע מלשייך את שלכת לשואה, כי לא רצה לצמצם את המשמעות של היצירה. יחד עם זאת, אין ספק שהשואה מהווה חלק מרכזי בתודעה ההיסטורית והרגשית של קדישמן, ולכן מצא לנכון ששלכת תמצא את מקומה במוזיאון היהודי של ברלין.

עלינו לזכור ששלכת לא נוצרה בסערת הרגשות שלאחר ה-Holocaust, וגם לא בעקבות מעשי רצח המוניים אחרים. הראייה ההומאנית של קדישמן התכוונה לכל הזוועות אשר התרחשו בתקופתו, במאה העשרים. האמנות שלו ביקשה לתת ביטוי למשברים הקיצוניים ולחוסר האנושיות בכל זמן ומקום ולעורר אותנו, לקומם אותנו, לעודד אותנו להשמיע את קולנו.

אמנים אחרים התמודדו עם הזוועות של המאה הקודמת. המפורסם והחשוב הוא פבלו פיקאסו אשר צייר את "גרניקה" ב-1937. הוא התייחס לאירוע ספציפי אשר התרחש אז, וציורו בשחור/ לבן המונומנטאלי הפך לסמל המאבק נגד הפשיזם. בציור שלו, הקורבנות בחלקם עוד בחיים, הם זועקים, בוכים ונלחמים. פיהם הפעור מבטא את הכאב, הייאוש, אך גם ההתנגדות נגד הרצח הברברי של נשים וילדים. קורבן אחד שוכב על האדמה עם פה פעור ועיניים שחדלו לראות. הראשים של מנשקה אינם רחוקים. "גרניקה" הציור נחרט בזיכרוננו הקולקטיבי.

בשלכת, קדישמן מוותר על כל הנרטיב של רצח הקורבנות ומראה לנו את הדממה שלאחר הרצח, הראשים האינסופיים השוכבים על האדמה עם פיהם הפעור. שישים שנה אחרי "גרניקה", השפה האמנותית של קדישמן היא מינימליסטית, מצטמצמת לעיקר, עדות מרוכזת לסופו של מעשה הרצח ההמוני.

זמן קצר אחרי שפיקסו צייר את "גרניקה", Julio Gonzales יוצר את "מסיכה של Montserrat הצורחת". הפה הפעור במסכה מברזל מבטא את סבלו של העם במלחמת האזרחים בספרד. המילה צורחת בשם היצירה מדגישה את הכאב, הייאוש וההתקוממות. המסכה האנכית מעלה בזיכרוננו את הראשים האופקיים של שלכת. גם הם משמיעים מפיהם הפעור צרחות. הם לא מאשימים, לא מבקשים עזרה ולא זקוקים לרחמים, הם מזהירים: אל תשכחו אותנו. אנחנו הקורבנות של הרוע, אנחנו היצחקים שלא הצילו אותם. אם תשכחו אותנו, גם אתם תיהפכו לקורבנות.

אם אנחנו יורדים לעומק משמעותה של שלכת, זיכרוננו מעלה חוויה מילולית שרבים מאיתנו עברו דרכה: "תופת" של דנטה. מצאתי שם שורות שמנשקה יכול היה להזדהות איתן. הוא נתן לנו ורסיה פיסולית ומודרנית של התופת שהיא איננה פרי הדמיון של משורר ימי הביניים, אלא תיאור אמנותי של מציאות בת זמננו.

וכך כתב דנטה בשיר 6 של "תופת": "ייסורים חדשים ראיתי, ומיוסרים חדשים, מסביבי, לאיזה דרך שאפנה, ולאיזה כיוון שאסתובב, ואסתכל". וכך אנחנו מרגישים כשאנו עומדים על שלכת, כי על מנת לראות ולהרגיש את הייסורים, עלינו לעלות על הים האינסופי של הראשים, שהם כגלים אשר קפאו. עלינו לעלות על היצירה הממחישה את סוף החיים. אנו חשים עם כל איברי גופנו את המוות האכזרי. אנחנו אמנם הורגלנו לראות באמנות בת זמננו יצירות המונחות על הרצפה, עם קרל אנדרה למשל, אך אלו הן מינימליסטיות. עם ריצ'רד לונג אנחנו מתרגשים מכוחו של הטבע, אך בשני המקרים לא מדובר בדריכה אלא במבט מהצד.

עם שלכת, ההליכה על הראשים גורמת לנו לצמרמורת, לרגשות אשם, לחשש של חוסר כבוד, למרות שזו יצירת אמנות ולא המציאות עצמה. אנו חשים שכאן המציאות והאמנות כל כך קרובות שההליכה יוצרת עוצמה רגשית עצומה.

קדישמן ביקש ואפילו ציווה עלינו לעלות על היצירה, הוא רצה שנרגיש בעומק גופנו את המסר שלו, שנתחבר בכל נימי נפשנו עם שלכת. הוא רצה שיהיה לנו אומץ להתמודד עם החומריות המתכתית של הראשים פעורי הפה אשר ממחישים את הטרגדיה של מוות קולקטיבי של קורבנות תמימים, ושנצא מחוזקים מהמבחן הזה, עם אמונה שהחיים ימשיכו.

ברצוני לספר בקצרה על חוויה טראומתית שעברתי ומוכיחה פעם נוספת את הקשר בין שלכת והמציאות של חיינו. זה היה למחרת הפתיחה של המוזיאון היהודי בברלין והייתי עוד כולי נרגש מהחוויה של עמידתי על  שלכת. בדרך לשדה התעופה, משם עמדנו לטוס לאמסטרדם, שמענו במונית על הפגיעה ב-Twin Tower הראשון, מגדל התאומים בניו יורק. כשהגענו לשדה הודיעו על הפגיעה במגדל השני. כל הטיסות לארה"ב בוטלו, אלפי מזוודות היו מפוזרות בשטח. ניגשנו להמשך טיסתנו ליעד אירופאי. באולם ההמתנה ראינו אדם יושב על הרצפה וקורא בקול רם בערבים פסוקים מהקוראן. ידיעות ראשונות הגיעו וההקשר היה ברור. באווירון, הנוסעים היו מבוהלים. אחרי כמה זמן, שמענו על גודל האסון, על ההרס, על אלפי המתים. כך קרה שבמקרה, אם יש דבר כזה, שלכת חוברה עם מציאות טראגית חדשה שקיבלה את השם הלאקוני 9/11.

קדישמן אמר כל הזמן שיצירתו מתייחסת למוות הקולקטיבי הפתאומי והלא-אנושי של העבר, ההווה והעתיד בכל מקום. בספטמבר 2001 שני אירועים קרו בהפרש של שעות: שלכת נפתחה לקהל הרחב בברלין ואסון התאומים, התרחש בניו יורק. המשמעות הסמלית היא ברורה: מעתה, שלכת היא גם הזעקה של קורבנות 9/11. האמנות של קדישמן, שלכת, נפגשה בציר הזמן עם המציאות של 9/11.

קדישמן הוא אמן ענק וכוח יצירתו שלכת בצמצומה, באמירתה החדה, בצעקתה נגד הרוע, באמפטיה האינסופית לאדם, בהתמודדותה ללא פשרות עם הפשעים נגד האנושות.

שלכת היא עבורי אחת היצירות החשובות ביותר, המשמעותיות ביותר, החזקות ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים." – דברי מארק שפס, שהקריא את הרצאתו מן הדף הזה.

שלכת, פסלו המרגש של קדישמן במוזאון היהודי בברלין. תדרכו על הפסל ותחוו את חוויית רמיסת הראשים, ציווה קדישמן. צילום מן המצגת ביום העיון: סיגל גליל

המשוררת,  הציירת אביב חזק , שתיעדה את כל יום העיון הקליטה את דבריו והעלתה לרשת היוטיוב את הרצאתו של מארק שפס. כך ניתן עכשיו לזכור לנצח את החווייה דרך מדיום הוידיאו הדיגיטלי שהקליטה אביב, למי שלא הצליח להגיע ליום העיון.

 https://www.youtube.com/watch?v=4VJaU1MjI8g&t=907s

"מנשה קדישמן היה אמן פורץ דרך באמנות הישראלית ובעל שם בינלאומי שפסליו נמצאים באוספי מוזיאונים מהחשובים בעולם. בית לאמנות ישראלית שם לו למטרה להעצים את ההכרה והידע באמנות הישראלית בקרב שוחרי התרבות הרבים ולגרום לכך שלא תישכח תרומתם של אמנים ואנשי אמנות לנכסי התרבות בישראל. ימי העיון הבאים המתוכננים בבית לאמנות ישראלית יוקדשו לפועלה האוצרותי הייחודי של האוצרת נעמי אביב ז"ל , לאמן הווידיאו בוקי שוורץ ז"ל , ליגאל תומרקין יבדל לחיים ארוכים ועוד". – אמרה עידית עמיחי-גולדבלום, מנהלת הבית לאמנות ישראלית, שיזמה ואירגנה את הכנס לזכרו של מנשה קדישמן.

Print Friendly

על אודות סיגל גליל

סיגל גליל היא חוקרת פילוסופיה, אמנות ותרבות, מומחית לואן גוך ולברוך שפינוזה, תרבות יפן, והציירים האימפרסיוניסטים. בין מסעותיה בזמן וברוח בדגש אמנות ופילוסופיה, היא חיפשה את ואן גוך ביפן, יזמה והדריכה טיול שורשים בהולנד בעקבותיו, וביקרה והדריכה במוזאונים הגדולים והחשובים בהולנד בתערוכות הקשורות בו. גליל, היא יוצרת רב-תחומית, שמצלמת וכותבת על ספרות ועל מחול, על אדריכלות ותיירות. היא חובבת טיולים נלהבת. היא לימדה כמעט בכל האוניברסיטאות בארץ תקשורת, אמנות ותרבות יפן. בהרצאותיה, במאמרים ובתוכניות הרדיו הדוקומנטריות שלה היא מנסה לחשוף חוטים סמויים המחברים בין אמנות, תרבות, תקשורת, פילוסופיה וחוויות הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, אמנות, חינוך, פנאי, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>