Skip to content

על הספר "חוצה את הקו" של נלה לרסן

הספר "חוצָה את הקו" של נלה לרסן מתרחש לפני כמאה שנים בארצות הברית השסועה במאבקים לשוויון בין שחורים ולבנים, אולם מבחינות רבות הוא אקטואלי גם כיום, ולאו דווקא למאבק בין שחורים ולבנים

על הספר "חוצה את הקו" של נלה לרסן

הספר "חוצָה את הקו" של נלה לרסן מתרחש לפני כמאה שנים בארצות הברית השסועה במאבקים לשוויון בין שחורים ולבנים, אולם מבחינות רבות הוא אקטואלי גם כיום, ולאו דווקא למאבק בין שחורים ולבנים

הספר "חוצָה את הקו" של נלה לרסן נפתח בפגישה מקרית של איירין רדפילד וקלייר קנדי, שתי חברות ילדות מהגטו השחור בשיקגו, לאחר למעלה מעשרים שנה שהן לא ראו זו את זו. בעקבות הפגישה קלייר מבקשת לחדש את הקשר עם איירין. באחת מפגישותיהן מכירה איירין את, ג'ון בלו, בן זוגה של קלייר. איירין מגלה כי בלו מתעב שחורים, ואף אינו יודע שאשתו אף היא שחורה במוצאה, בשל צבע עורה הבהיר יחסית. הסוד הזה ממשיך להניע את העלילה, כאשר בהמשך הסיפור מקבל תפנית נוספת, עד לסופה המפתיע.

כפי שהמתרגמת, תמר משמר, מציינת באחרית דבר, "חוצה את הקו" הוא חלק מז'אנר של סיפורי מעבר (Passing), שהיו נפוצים סביב תחילת המאה העשרים, ועסקו בשחורים שביקשו לעבור לחברה הלבנה ואף בלבנים שביקשו לעשות את הכיוון ההפוך.

לדעתי סוגה זו רלוונטית בכל זמן ובכל מקום. רבים מבני האדם עוברים מחברה אחת לחברה אחרת, ובמידה רבה מוביליות חברתית היא ערך – אנו רוצים לאפשר לאנשים לכתוב את סיפור חייהם בעצמם. אלא שלא משנה כמה אותם אנשים שעברו מחברה אחת לחברה אחרת יתאמצו, תמיד חברת-המוצא תבצבץ ותאיים להסגיר אותם ובעיקר תסכל את השאיפה של העוברים להתערות בחברת היעד. בדידי הווא עובדא, כאשר עברתי מהחברה הדתית בה שבה גדלתי לחברה חילונית, ומצאתי שההביטוס הדתי אינו ניתן בנקל – אם בכלל – להסוואה.

מהבחינה הזו "חוצה את הקו" הוא מעט מאכזב, שכן הוא מסופר מנקודת המבט של איירין, ולא של קלייר, מי שביקשה לעבור לחברת הלבנים. בהיבט זה הספר מזכיר את סדרת הספרים "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה: בשני הספרים יש יחסים לא הכי בריאים בין שתי חברות, וכמו שב"חוצה את הקו" קלייר היא החברה שאינה מתחשבת באיירין, כך ב"החברה הגאונה" לילה אינה מתחשבת באלנה, ובשני המקרים המנוצלת היא שמספרת את הסיפור.

אלא שמעבר לכך שהספרים של פרנטה מוצלחים הרבה יותר – בספרים של פרנטה לנקודת המבט של החברה היה יתרון בהדגישה את יחסי האהבה-שנאה בין שתי החברות, ואילו ב"חוצה את הקו" אין מדובר בחברות קרובה וארוכת שנים כמו אצל פרנטה, ונקודת המבט של איירין היא יותר מפריעה מאשר מסייעת. לא הצלחתי להבין מדוע איירין היא זו שמספרת את הסיפור.

להבנתי לרסן הבחינה בחולשה הזו ולכן הוסיפה את הטוויסט לעלילה – שמטעמים של מניעת קלקלנים (ספוילרים) לא אוכל לפרט מעבר לכך – שמציף קונפליקט של איירין בין טובתה האישית שלה לבין מחויבותה לאחיה ואחיותיה השחורות; אולם אותה תפנית היא מעט מאוחרת מדי עלילתית, והתחושה היא שהיא קצת נכפית על הסיפור. חיזוק לתחושה זו קיבלתי עם הסוף של הסיפור שהוא לדעתי סוף מעט אגרסיבי. נכון אמנם שהסוף משאיר פתח לפרשנות, אך כמדומני שלו הייתה המחברת עוצרת כמה רגעים לפניו או מנתבת את הסיפור לסוף מעט אחר – הספר היה טוב יותר.

חוצָה את הקו • נלה לרסן • מאנגלית: תמר משמר  הוצאת עם עובד • 2017 • 167 עמ'

הספר "חוצָה את הקו" של נלה לרסן נפתח בפגישה מקרית של איירין רדפילד וקלייר קנדי, שתי חברות ילדות מהגטו השחור בשיקגו, לאחר למעלה מעשרים שנה שהן לא ראו זו את זו. בעקבות הפגישה קלייר מבקשת לחדש את הקשר עם איירין. באחת מפגישותיהן מכירה איירין את, ג'ון בלו, בן זוגה של קלייר. איירין מגלה כי בלו מתעב שחורים, ואף אינו יודע שאשתו אף היא שחורה במוצאה, בשל צבע עורה הבהיר יחסית. הסוד הזה ממשיך להניע את העלילה, כאשר בהמשך הסיפור מקבל תפנית נוספת, עד לסופה המפתיע.

כפי שהמתרגמת, תמר משמר, מציינת באחרית דבר, "חוצה את הקו" הוא חלק מז'אנר של סיפורי מעבר (Passing), שהיו נפוצים סביב תחילת המאה העשרים, ועסקו בשחורים שביקשו לעבור לחברה הלבנה ואף בלבנים שביקשו לעשות את הכיוון ההפוך.

לדעתי סוגה זו רלוונטית בכל זמן ובכל מקום. רבים מבני האדם עוברים מחברה אחת לחברה אחרת, ובמידה רבה מוביליות חברתית היא ערך – אנו רוצים לאפשר לאנשים לכתוב את סיפור חייהם בעצמם. אלא שלא משנה כמה אותם אנשים שעברו מחברה אחת לחברה אחרת יתאמצו, תמיד חברת-המוצא תבצבץ ותאיים להסגיר אותם ובעיקר תסכל את השאיפה של העוברים להתערות בחברת היעד. בדידי הווא עובדא, כאשר עברתי מהחברה הדתית בה שבה גדלתי לחברה חילונית, ומצאתי שההביטוס הדתי אינו ניתן בנקל – אם בכלל – להסוואה.

מהבחינה הזו "חוצה את הקו" הוא מעט מאכזב, שכן הוא מסופר מנקודת המבט של איירין, ולא של קלייר, מי שביקשה לעבור לחברת הלבנים. בהיבט זה הספר מזכיר את סדרת הספרים "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה: בשני הספרים יש יחסים לא הכי בריאים בין שתי חברות, וכמו שב"חוצה את הקו" קלייר היא החברה שאינה מתחשבת באיירין, כך ב"החברה הגאונה" לילה אינה מתחשבת באלנה, ובשני המקרים המנוצלת היא שמספרת את הסיפור.

אלא שמעבר לכך שהספרים של פרנטה מוצלחים הרבה יותר – בספרים של פרנטה לנקודת המבט של החברה היה יתרון בהדגישה את יחסי האהבה-שנאה בין שתי החברות, ואילו ב"חוצה את הקו" אין מדובר בחברות קרובה וארוכת שנים כמו אצל פרנטה, ונקודת המבט של איירין היא יותר מפריעה מאשר מסייעת. לא הצלחתי להבין מדוע איירין היא זו שמספרת את הסיפור.

להבנתי לרסן הבחינה בחולשה הזו ולכן הוסיפה את הטוויסט לעלילה – שמטעמים של מניעת קלקלנים (ספוילרים) לא אוכל לפרט מעבר לכך – שמציף קונפליקט של איירין בין טובתה האישית שלה לבין מחויבותה לאחיה ואחיותיה השחורות; אולם אותה תפנית היא מעט מאוחרת מדי עלילתית, והתחושה היא שהיא קצת נכפית על הסיפור. חיזוק לתחושה זו קיבלתי עם הסוף של הסיפור שהוא לדעתי סוף מעט אגרסיבי. נכון אמנם שהסוף משאיר פתח לפרשנות, אך כמדומני שלו הייתה המחברת עוצרת כמה רגעים לפניו או מנתבת את הסיפור לסוף מעט אחר – הספר היה טוב יותר.

חוצָה את הקו • נלה לרסן • מאנגלית: תמר משמר  הוצאת עם עובד • 2017 • 167 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן