10 דקות יספיקו

15:24
מוֹתִירָה אֶת הֶעָבָר
לָנוּחַ
מַתִּירָה אֶת הֶעָתִיד
לָבוֹא
הַכֹּל מֻתָּר עַכְשָׁו
גַּם נִדְרֵי אַהֲבָתִי

15:35
אוֹטוֹבּוּס כָּפוּל עוֹשֶׂה פַּרְסָה
לַהֲקַת דָּגִים פּוֹנָה
לְאוֹר הַיּוֹם
זְנַב כּוֹכָב נוֹשֵׁר
רִיס יַלְדָּה
אוֹר מֵאִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

15:42
הַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׁקַע     כָּאן
הַיָּרֵחַ יִדְעַךְ                          שָׁם
הַשִּׁיר            יִתְרַוֵּחַ בֵּינֵיהֶם
אֲנִי אֶתְאַשְׁפֵּז בְּבֵיתִי
מְקָרֵר רֵיק עַד
אֶפֶס מָקוֹם
נוֹפֶלֶת אֶל הַתִּקְרָה
בָּא הָאוֹר

15:48
כְּשֶׁכֶּלֶב יָם יַהֲפֹךְ חָצִיל
אֶשְׁתַּקֵּף גַּם בְּעֵינָיו
אַךְ נָכוֹן לִכְתִיבַת אֵלּוּ הַשּׁוּרוֹת:
נִשְׁמֶרֶת בְּמָקוֹם קָרִיר וְאָפֵל
צוֹמַחַת לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ
בֵּין חֲבַצְּלוֹת הַסְּלִיחָה
קִדָּה

15:55
בְּחֹק הַמִּסְפָּרִים הַגְּדוֹלִים
לֹא נִכְלָלוֹת דַּקּוֹת רָזוֹת שֶׁל חֶסֶד
(כָּךְ חוֹמְקִים רְסִיסֵי יָרֵחַ
לְקַשֵּׁט צֵל נָטוּשׁ)
עַתָּה אַחְרִישׁ כִּי פָּנָה יוֹם
מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַשִּׁיר
הַשִּׁיר מְקֻדָּשׁ

16:07
מַרְפָּה אֶת הַשְּׁרִיר
שֶׁמְּכַוֵּץ אֶת הַשִּׁיר
מְבָרֶכֶת אֶת צֵאתִי
וְאֵת בּוֹאֵךְ:
לְשֵׁם הַשִּׁיר
לְשֵׁם שָׁמַיִם
שֶׁלֹּא לְשֵׁם הַשְׁוָאָה
עִמְדִי בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַדֶּלֶת

*

(  )

אוֹתִיּוֹת טַל וּמָטָר
מְלַחְלְחוֹת אֶת פָּנֵינוּ
בְּלַחַשׁ
נִכָּנֵס לַמִּטָּה עִם
הַמַּחְשָׁבוֹת וְהַנַּעֲלַיִם
מוּל יָרֵחַ מְתֻבָּל
נְקַדֵּשׁ אֶת הַלְּבָנָה שֶׁל נֶפְּטוּן

**

בשיריה של המשוררת שירה חֹרש, לכל אות ומילה וגם לרווחים שבין האותיות ובין המילים – יש חשיבות. וכפי ששם ספרה החדש מעיד – 11:11 או השיר שהובא למעלה ("10 דקות יספיקו") – גם למספרים יש מקום. אני אישית מעולם לא נתקלתי במשורר או משוררת עבריה ששמה דגש כה גדול על המילה ועל האות ועל מה שבין המילים. לרוב, משוררים שמים דגש על המשפט, על צמדי מילים או על המכלול השירי, אבל פחות על המילה ועל האות. הדבר הכי קרוב לכך שאני מכיר הוא כמובן שיריו של אבות ישורון, אולם נדמה שחֹרש לוקחת את העקרון המארגן של ישורון צעד אחד קדימה.

כשקראתי בספר השירה החדש של שירה חֹרש, 11:11, נזכרתי במדרש על רבי עקיבא (אחד מגדולי התנאים, המאה השניה לספירה) שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, כלומר יוצר מדרשי הלכות לא רק ממילות התורה עצמן אלא גם לכאורה מהמבנה הגרפי של המילה. זהו כמובן ביטוי ציורי (למיטב ידיעתי אין מדרש הלכה על קוצים של מילים), שבא לבטא את החשיבות – את הקדושה – של האל"ף-בי"ת, של השפה. ואולי בעידן שבו השפה מורכבת בעיקר מאימוג'ים, יש לכך חשיבות מיוחדת. שירה חֹרש היא הרבי עקיבא של עולם השירה.

שירה חֹרש היא משוררת, אמנית רב תחומית ומטפלת הוליסטית. ספר שיריה השני, ״11:11״, יראה אור ביולי הקרוב, בהוצאת ׳גמא׳ ו׳הקיבוץ המאוחד׳