סיפור העלילה נסב על האהבה האסורה בין דידו מלכת קרתגו לבין אויבה – המלך הטרויאני אניאס. השוני באופיין של קבוצות הכלים המשתתפות באופרה הובלט בביצוע זה. למעט קטעים ספורים בהם ניגנה הלאוטה בליריות הייתה חסרה בניית מתח והקווים היו לפרקים ארוכים מדי. מהביצוע נעדרה עליצות שובבה והומור אליזבטני. הקצב האיטי עיקר כל שביב חדווה והרס את הדרמה של הקרב על האהבה, קרב בו מתערבים האלים בנסותם להטות את לב הגיבורים.

 הפתיחה נשמעה יותר כמוזיקה של לוּלִי המושמעת בחצר צרפתית. הכובד המסורבל היה גותי צרפתי והבליט את העדר האנושיות.  שתי הזמרות שרו בקול קטן מדי לאולם העצום של האופרה.  הן פתחו בקול ענות חלושה. שמעו בעיקר את הוויבראטו של ענת צ'רני. גם לבריטון עודד רייך היה קול קטן. דמותו כתמנון רב זרועות הייתה מרשימה.

תמונת הבמה והרעיונות של מעצב התפאורה מסכו קורטוב הומור לביצוע: הקונכייה בה שהה המכשף הייתה נהדרת, עיצוב  הגלים כרצועות בד מתקפלות היה משעשע והאקרובטים שנתלו אפילו מהרגליים הוסיפו לפן הקליל של האופרה. אך הקצב האיטי השרה כובד דידקטי –  אפילו האריה הידועה החותמת את האופרה – remember me  כשדידו עומדת למות ומבכה את מר גורלה –  נשמעה יבשה ונטולת שביב פתוס. האקרובטים היו אפרוריים ולא תרמו לאווירת העליצות הרנסנסית של האופרה בה חוזרים הגיבורים מהנצרות לגלגל המזלות. לעומת זאת התלבושות והים עוצבו ביד אמן: הבּליטה על ראש התמנון הייתה מיוחדת. עיצוב הרוח היה כה פלסטי עד שניתן היה לחוש בה.

גיא מנהיים בתפקיד המכשף עורר התפעמות בניקיון שירתו. מי שהתעלה על עצמו ביכולתו הלירית הרצ'יטטיבית – היה החליל: הסולו שלו היה יפהפה, אבל הדרך בה "חבטו" הנגנים על הלאוטות הייתה חסרת חמלה.

ועם זאת, הייתה זו התוודעות לפנינה נדירה ביופייה שזכתה לביצוע קצת מסורבל וכבד אך מרשים.