"אלמונים" הציתו  כ 85 ערימות חציר בכפר הפלסטיני בורין שבשומרון בסביבות השעה 01:00 בלילה שבין חמישי לשי שעבר מדובר בערימות שיועדו כמזון לכבשים ונערמו במרחק של כ-100 מטר מאחד הבתים בכפר. במזל האש לא התפשטה ולא היו נפגעים. על ערמות שלא הוצתו רוסס ונכתב: "די לטרור החקלאי".  לטענת הפלסטינים שהזעיקו את הצבא חיילים שהגיעו למקום לא סייעו לכבות את האש ואף האשימו את אנשי בורין בשריפה. כאשר ראו את כתובת תג המחיר, הם עזבו את המקום.
מבחינת משטרת ישראל, איש לא נעצר עד כה וככל הידוע טרם נפתחה חקירה
מצה"ל נמסר בתגובה: ""אמש הוצתה שריפה סמוך לכפר בורין שבחטיבה המרחבית ׳שומרון׳. כוחות צה״ל ומשטרה הגיעו לנקודה וסייעו עד לכיבויה".
לטענה כי למרות דבריהם טוענים בתוקף הפלסטינים כי הכוח עזב את המקום מבלי שטרח לסייע, הגיב דובר צה"ל: "זו תגובתנו בנושא (: ".

אימן צ’ופאן – הותקף על ידי "אלמונים" ישראלים ארבע פעמים ולא יתלונן כי "זה לא יעזור"

 בצה"ל יודעים היטב כי למרות  התגובה המזלזלת  לטענות הפלסטינים כפי שממסרה למגפון, זו איננה הפעם הראשונה בבורין וסביבתה ששטחים חקלאיים, וציוד חקלאי נפגעים ומושמדים בידי "אלמונים", כשבדרך כלל העקבות ממובילים לכיוון התנחלות יצהר הקרובה לכפר או לכיוון צומת יצהר. ואיש, לא בצבא ולא במשטרה עושה דבר.

כך  לדוגמה, אימן צ’ופאן מבורין הותקף על ידי "אלמונים" ישראלים ארבע פעמים בעשור האחרון. הוא מסרב לפחד, וגם לא יתלונן עוד, היות  והוא למד על בשרו ששום עזרה לא תבוא מהרשויות הישראליות.

וכך אכן היה לפני שנתיים – כשאימן עטאללה עבד אל רחמן צ’ופאן הותקף על ידי "אלמונים" ישראלים בסוף מארס 2016, הוא קיבל טיפול רפואי, ואחר כך דיווח על כך גם למגפון, בין השאר, וסיפר על מה שקרה, אבל הוא לא היה מוכן להשחית את זמנו וללכת למסור עדות במשטרת ישראל. הניסיון מלמד שהוא לגמרי צודק.

ההתקפה על צ’ופאן התרחשה בעת שעבד במרעה. הוא, בנו ועמית לעבודה יצאו לשטח עם הצאן בצהרי ה-22 במארס. כשהוא ובנו ישבו לנוח הבחין צ’ופאן בקבוצה של רעולי פנים שהגיעו מכיוון ההתנחלות יצהר. להערכתו היו כשמונה אנשים, בני 20 עד 30. הם היו מצוידים ברוגטקות ובמקלות. שלושת הפלסטינים עשו את הדבר האפשרי היחיד במקרה הזה: נסו.

ה"אלמונים" הישראלים החלו ליידות לעברם אבנים בעוד הרועים מבריחים את הצאן שלהם לעבר בורין. כנראה שהתוקפים לא היו מוטרדים יותר מדי מהצהרות של פוליטיקאים כמו לדוגמה זו של שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה כי "מיידה אבנים הוא מחבל, ורק עונש הולם יוכל לשמש כגורם מרתיע וגורם מעניש וצודק". התוקפים ידעו שכלום לא יקרה להם. צ’ופאן נפגע מאבן בגבו ונפל. הוא חשב, לדבריו, שירו בו. התוקפים הסתערו לעברו אך הוא הצליח איכשהו לקום ולהימלט. אחד התוקפים הישראלים פגע בו שנית, בעורף, והוא נפל שוב. כשהגיע סמוך לביתו, התמוטט ואיבד הכרה.

זה השלב שבו הגיעו כוחות צה”ל לאזור, והעניקו לו טיפול ראשוני. משם הוא פונה לבית החולים. עד כמה שידוע לנו, אף אחד מהתוקפים שלו לא נעצר עד היום, ומן הסתם גם לא ייעצר, כי צ’ופאן לא הגיש תלונה ולא יגישה.

מבחינת משטרת ש"י היא תגיב כהרגלה ותמסור שהיא לא נוהגת לפתוח בחקירה במקרים של עבירות אידיאולוגיות נגד פלסטינים ללא תלונה רשמית של המתלונן, זאת על אף שהיא רשאית לעשות זאת.

למה באמת  צ’ופאן לא הולך למשטרה?

צ'ופאן מספר שהוא כבר היה בסרט הזה, וגם השתתף בסרט ההמשך,וכך גם בסרט השלישי בסדרה. בשנת 2005, הוא הותקף על ידי "אלמונים" ישראלים בעת עבודתו מרעה. אז הוא עדיין האמין והגיש תלונה במשטרת ש"י – אך לא יצא ממנה כלום. שנה אחר כך, דיווח צ’ופאן על שלוש תקריות נוספות.

ב-14 ביוני 2006, הבחין צ’ופאן ברעולי פנים שמנסים להצית את ערימות החיטה שערם אחרי הקציר. הוא יצא לעברם עם ידיד, והם נסו לכיוון יצהר. יומיים לאחר מכן, הצליחו אלמונים להצית את החיטה בזמן שישן.

כעבור יומיים התקשר שכנו של צ'ופאן באמצע הלילה: המכונית שלך בוערת. צ'ופאן ובני משפחתו יצאו לכבות את השריפה. ברקע, הם הבחינו במכונית מתרחקת לכיוון יצהר. הם הגישו תלונות במשטרה, אבל כלום לא קרה: הן נסגרו בעילה החביבה על המשטרה, עבריין לא נודע, שמשמעה שאף שהפשע שעליו דווח אכן בוצע, למשטרה אין מושג מי עשוי היה לבצע אותו.

85% מהחקירות בגין עבירות אידיאולוגיות שמבצעים ישראלים כלפי פלסטינים נסגרות

כשמדובר בתלונות של פלסטינים, כמעט אף פעם לא קורה כלום. 85% מהחקירות בגין עבירות אידיאולוגיות שמבצעים ישראלים כלפי פלסטינים נסגרות בשל כישלון חקירתי. הנתונים מלמדים שכשהעבירה היא כלפי עצים של פלסטינים, שיעור הכישלון של המשטרה עולה: הוא עומד על 95.6%.

נשאלת השאלה:  למה הפך אימן צ’ופאן לקורבן סדרתי של אלימות מתנחלים?
התשובה ברורה לכל בר דעת. פשוט בגלל מקום מגוריו. אימן הוא תושב הכפר בורין, והישוב הזה קרוב לא רק ליצהר אלא גם להר ברכה. ובאזור זה, אלימות כנגד תושבי בורין היא עניין אידאולוגי עם רווח בצידו. כוחות הביטחון הישראלים מגלים, במקרה הטוב, אוזלת יד גם כשיש להם עצור, ובמקרה גרוע יותר מצטרפים הם  פסיבית / אקטיבית להתקפות מצד "האלמונים" הישראלים.

האידאולוגיה העומדת מאחורי אלימות כזו היא פשוטה. מטרתה לנשל פלסטינים מאדמתם על ידי שכנועם שגם אם הם יתעקשו להמשיך לגור שם בתנאים האלה, הם לא יצליחו להתקיים. מה העבודה הזו לכם? אתם התייאשו מהאדמות ונטשו אותן. אנחנו כבר נדאג להן.

"המתנחלים ירו באוויר והילדים הקטנים והנשים פחדו. הגשתי תלונה במשרד הקישור הישראלי אבל לא קרה שום דבר"

ג'מאל זבן, גמלאי ותושב בורין מעיד: "יש לי חלקת אדמה בשטח של חמישים דונמים שנמצאת במרחק של חמש מאות מטרים בערך מדרום מזרח לכפר בורין ומאה וחמישים מטרים מהבתים של ההתנחלות יצהר. בחלקה יש מטע של עצי זית בני 200-90 שנה שירשנו מהסבים שלנו. בסך הכל יש לי מאתיים עצים מניבי פרי והם מקור הפרנסה שלי ושל הילדים שלי.

פעם היינו מפיקים מהמטע יותר משמונים פחי שמן ומוכרים אותם אבל מתחילת האינתיפאדה הזאת קשה לנו להגיע לאדמות. המתנחלים מגרשים אותנו והחיילים שרואים את זה לא עושים כלום. בתחילת האינתיפאדה מתנחלים חמושים נכנסו למטע הזיתים שלנו, קרעו שקים עם זיתים שאני והמשפחה שלי מסקנו ופיזרו את הזיתים על האדמה. בה בעלי אדמות באזור הזה סבלו מהתקפות כאלה של מתנחלים. המתנחלים היכו כמה תושבים מהעיירה וירו על אחרים, וגם שרפו עצי זית ויבולים חקלאיים".

וכך העיד גם ח'איירי נג'אר, כבאי / חקלאי מבורין שמספר כי לפני מספר שנים, כוח צבאי מנע ממנו לכבות שריפה בבורין. 
נג'אר:  "לפני מספר שנים ביום חמישי בבוקר כיביתי שריפה בעינבוס עם צוות ההצלה של בורין.
בסביבות השעה 11:15 לפני הצהרים, מנהל תחנת כיבוי האש של בורין התקשר והודיע לנו שמתנחלים הציתו שריפה בבורין ושהם ממשיכים להצית עוד שריפות באזור. אמרנו לו שעדיין לא כיבינו את כל האש בעינבוס ושלא נוכל להגיע. בגלל הממדים של השריפה בבורין, סוכם שהוא יזעיק את מכבי האש של שכם ושל טול כרם.

בסביבות השעה 12:30 בצהרים סיימנו לכבות את השריפה בעינבוס ונסענו לכיוון בורין. כשהגענו הופתענו לראות שהשריפה עדיין בוערת ושהחיילים שעומדים על כביש יצהר [כביש 60, א.מ] ולא נותנים לכבאית שהייתה במקום ולתושבים להגיע לשריפות ולכבות אותן. אחר כך נודע לי שהחיילים מנעו גם מצוות הכיבוי של שכם לכבות את השריפות ושהם חיכו במרכז ההצלה של בורין לאישור.
ראיתי בצומת יצהר בערך שמונה מתנחלים ומתנחלות בערך בני 20-16, משהו כמו שמונה כלי רכב של הצבא ושל משמר הגבול וניידת לבנה של מפקדת הקישור והתיאום. התקרבתי לאחד החיילים שישב בניידת של הקישור. אני חושב שהוא היה קצין כי היה לו עלה על הכתף. אמרתי לו שאנחנו רוצים לכבות את האש והוא אמר שזה בסדר. אמרתי לו שאני לא יכול לנסוע בלי שמירה כי אני מפחד מהמתנחלים שהיו שם. פחדתי כי השריפות התרכזו בשטחים שמעבר לכביש יצהר לכיוון ההתנחלות, וכדי להגיע אליהן היינו צריכים לעבור דרך הכביש שמוביל להתנחלות. החייל דיבר בערבית ואמר לי לא לפחד ושהוא ייסע לפניי".

"טוב, תכבו, אבל היכן שאני אומר לכם", אמר הקצין והצביע על שריפה קטנה ליד צומת יצהר

נג'אר ממשיך ומספר:"החייל נסע בניידת הלבנה ואני נסעתי אחריו. דיווחתי למנהל מכבי האש בבורין שהחיילים אישרו לנו לעבור וביקשתי ממנו לשלוח את הכבאית של שכם שחיכתה שם. אמרתי לקצין שצריך לנסוע בדרך אחרת מזו שהוא נסע בה. רציתי להגיע לאזור שהשריפה בו הייתה יותר גדולה אבל הוא אמר לי: "לא, תעשה לי את האזור הזה" והצביע על מקום שבו הייתה פחות אש. נסענו למרחק של מאה וחמישים מטרים בערך מצומת יצהר וכיבינו שם את האש. אחרי חצי שעה הקצין אישר לכבאית של שכם להיכנס לאזור השריפה ואחרי עוד חצי שעה גם לכבאית של טול כרם. כל כבאית עבדה באזור אחר כי היו שריפות במקומות שונים. האש התפשטה על שטחים נרחבים ונפרדים. כל 150-50 מטרים הייתה שריפה, כך לאורך שטח של חמש מאות דונמים בערך".
נג'אר מספר כי בסופו של דבר: "שלושת ציוותי הכיבוי עסקו בכיבוי השריפות במשך ארבע שעות בערך. בערך בשעה 13:30 הגיע צוות כיבוי האש מאריאל וחיכה במרחק של 200 מטרים בערך מההתנחלות, כנראה למקרה שהאש תתפשט לשם. הצבא היה אתנו כל הזמן והמתנחלים לא תקפו אותנו.

השריפות התפשטו והמצב היה גרוע מאוד. לא הייתה לנו גישה עם הכבאיות להרבה מהשריפות והיינו חייבים להשתמש במטפי אש ידניים. בנוסף, החיילים מנעו מהתושבים להגיע לאדמות ולעזור לכבות את האש למרות שהם היו יכולים לזרז את הכיבוי להקטין את הנזקים. אני מעריך שנשרפו יותר משש מאות עצי זית באזור הזה".

וכך גם הפעם. בשישי האחרון לפנות בוקר שוב הגיעו "אלמונים" ושרפו חבילות חציר. שרפו והשאירו כתובת תג מחיר. צה"ל הגיע מאוחר ועזב את המקום מבלי שסייע.  וכך, המתנחלים ה"אלמוניים" מעודדים מהרוח הגבית, וימשיכו בשלהם  והאלימות הזו תימשך ותגרור בסופו של יום,  מהצד השני, אלימות, שנאה וכעס.  

נתוני 2017 – 3% מ 1200 תיקי חקירה של מתנחלים נגד פלסטינים הושלמו

בסוף דצמבר 2017 פרסם ארגון זכויות האדם "יש דין" את דף הנתונים השנתי של הארגון בנוגע לאכיפת חוק על אזרחים ישראלים החשודים בביצוע עבירות אידיאולוגיות נגד פלסטינים בגדה המערבית. מהנתונים, המבוססים על מעקב שיש דין מבצע מאז 2005 אחר למעלה מ-1,200 תיקי חקירה שנפתחו במשטרת מחוז ש"י (המחוז במשטרת ישראל המופקד על הגדה המערבית), עולה כי רק כ-3% מתיקי החקירה שנפתחו בגין עבירות אידיאולוגיות נגד פלסטינים בגדה המערבית הובילו להרשעה.