סיפור העלילה הנוגע ללב נסב על נערה יפנית צעירה – הגיישה צ'ו צ'ו סאן ("גברת פרפר") – שבתמימותה נישאת לקצין צי אמריקאי – פינקרטון. לה נדמה שמדובר בנישואי אמת – ועל כן היא מפנה עורף למורשתה. למרות שהכהן הגדול –  ה"בונזו" היפני מקלל אותה ובני עמה מנדים אותה, היא יולדת את בנו של הקצין האמריקאי וממתינה בתקווה לשובו. רק כאשר פינקרטון שב עם אשתו האמריקאית ה"אמִתית", היא מבינה את גודל אסונה. הוא חוזר כדי לבקש ממנה את בנם. כמיטב המסורת היפנית — הרעייה לא ממרה את פי בעלה. היא אכן מוסרת לו את בנה יחידה – ומתאבדת.

האופרה המזעזעת העוסקת בהתנגשות בין הקולוניאליזם האכזר של ה"כובש" האמריקאי – לבין תרבות השירות והכבוד היפניים היא בעצם קאמרית ומסתמכת על מעט דמויות: בטרפליי; סוזוקי, המשרתת שלה; פינקרטון ושרפלס, הקונסול האמריקאי המתווך ביניהם

                                               תאורה ותפאורה מעוררת התפעמות, מאדאם בטרפליי, צילום יוסי צבקר

 מוזר על כן להעלות אותה במקום ענק נוסח בריכת הסולטן. הבעיה של ההפקה לא הייתה במערכת ההגברה,  אלא בהעדר התרבות של הציבור הישראלי:

גם לאמפיתיאטרון של ורונה ובאמפיתיאטרון של טורו דה לאגו – העיירה בה חי פוצ'יני – חלל עצום. ובכל זאת- לא תשמע אף מטוס או רעש צופרי מכוניות. וזאת – למרות שהקהל הטרוגני. לוורונה, למשל, מגיעים כפריים עם סלי אוכל מלאי כל טוב ובנות אצולה מהדסות בנעלי עקב משופדים בין כיסאות הקטיפה הארגמניים. הקהל העממי מגיע כדי לבכות ולהתרגש מהאופרה – האצולה מגיעה לתצוגת השמלות. כל הצופים מדליקים נרות כדי לקרוא את הפרטיטורות וגם אם יזילו דמעה – יעשו זאת בקול דממה.

רק בירושלים של מטה – לא ניתן לסגור כביש לשלוש שעות כדי שהקהל יוכל להתענג על אופרה ללא ליווי צופרי מכוניות ואמבולנסים. וכך אי-אפשר היה ליהנות מהתיאום הנפלא בין התזמורת לסולנים. ישי שטקלר ניצח על התזמורת באופן שלא כיסתה את הסולנים. התזמורת ניגנה בלכידות וכלי הנשיפה – בעיקר החלילים –  התעלו על עצמם. הלייטמוטיב של ההמנון היפני והאמריקאי – נשמע לאורך כל האופרה, ומולו הייתה נעימה נגדית קלילה. התזמורת ענתה לסולנים או המשיכה אותם. הפיסוק היה ברור, אך חסרה בניית מתח וסערה – בעיקר בתום האופרה. הטנורים במקהלה זייפו דווקא כששרו על הציפייה והכמיהה של בטרפליי לשובו של פינקרטון. אפילו כשזמזמו את התווים שרו "על יד". הרעיון לפזר בקהל את נשות המקהלה היה נפלא אך למרות האיפור הכבד — רובן נראו מוצקות ונוקשות מדי ולא דמו לגיישות. הרעיון להשמיע קולות של ציפורים היה חביב.

הליהוק באופרה היה מצוין: הבריטון יונאץ פאסקו גילם את תפקיד הקונסול שרפלס בקול נהדר ומשוחרר. בטרפליי – הסופרן הקוריאנית אליסה צ'ו  – שרה את תפקידה בליריות מדובבת. איתן דרורי בתפקיד הגוּרוֹ השדכן היה מופלא בכישרון משחקו ושירתו הצלולה;  גם נוח בריגר שר יפה את תפקיד הנסיך ימאדוֹרי.  לזמרת המצו-סופרן  – שי בלוך בתפקיד המשרתת סוזוקי – היה קול ערב לאוזן וכישרון דרמטי סוחף. אפילו לזמרת הסופרן אנסטסיה קלוואן בתפקיד קייט – אשתו האמריקאית של פינקרטון – היה מבט מרושע וקול נפלא. רק הטנור ולנטין דיטיוק גילם את תפקיד פינקרטון בשפע אי-ניקיונות.

התפאורה כללה תאורת וידיאו על המסך העליון. היו רעיונות יפים, – למשל הציור של הדובדבנים, וכיתוב שמה של מאדאם בטרפליי ביפנית ובאותיות שחורות. הבמאי, גדי שכטר, הצליח לייצר אינטימיות ולקרב את הקהל אל המבַצעים. זאת בזכות הבמה הענקית שהקיפה את התזמורת ונכנסה לתוך הקהל, והצבעים העזים שהיו בציורים והוסיפו נופך דרמטי. ליטוש הפרטים – היה מבריק. למשל – הנידוי של צ'ו צ'ו סאן שהשתקף אפילו בתנועות המניפה של חברותיה.

*

למרות מחאת הצופרים שנשמעה מתוכננת, זה היה ביצוע מרתק לאופרה אך הקהל לא יצא עם דמעה בזווית העין.