★★★★★

במקום השם "האחרים" אפשר לקרוא להצגה – "האבודים". מדובר בדרמה משפחתית על אנשים שנעקרו מחייהם הקודמים והם גולים בארצם. אנשים שבורי לב, שמחפשים אהבה ושורשים, וגם חמלה. כל זה קורה בתל אביב, בשלהי המנדט הבריטי ורגע לפני הקמת מדינת ישראל.

המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט נוגע בכמה שאלות מטרידות, שעוסקות בחברה הישראלית המתהווה, בדעות קודמות, בשנאה ובטינה, בשיפוטיות ובהדרת האחר. אבל ההצגה היא קצת פלקטית וכך גם הדמויות, שרובן שטחיות וחסרות עומק, וגם היחסים בין הדמויות לא ממריאים.

זה בסדר להעלות הצגה פלקטית אם אנחנו מקבלים משהו אחר, איזו הברקה בבימוי ובמשחק. אין כאן דרמה גדולה ומטלטלת, אלא אוסף סיפורים, מעניינים יותר או פחות, שמתחברים בסופו של דבר כאשר כל אחד מהגיבורים מוצא את דרכו, מתפייס עם עצמו או משלים עם גורלו.

השחקנים, כך התרשמתי, מנסים לעשות כמיטב יכולתם, אבל נראה שקשה להם. לכן אין לי טענות לנטע גרטי, שמאוד משתדלת בתפקיד הראשי של דסי, ילידת תל אביב, שהתגייסה לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים, הכירה בזמן השירות את ג'ק הבריטי, קצין מודיעין ונישאה לו. המחזה מתחיל כאשר דסי חוזרת לעיר הולדתה כדי להשתתף בחתונה של אחותה. רגע לפני החתונה נפתחים הפצעים ונפתחים חשבונות לא פתורים בין בני המשפחה.

כולם חמוצים בסיפור הזה. בין השחקנים הבולטים – עירית קפלן שנוגעת ללב ולעיתים גם משעשעת בתפקיד בעלת הפנסיון, כנרת לימוני שעושה מהתפקיד שלה לימונדה, ויצחק חזקיה שמוציא במהלך ההצגה בקושי שלוש מילים ובמידה רבה גונב את ההצגה.

"האחרים" בתיאטרון הקאמרי היא דרמה אנושית שמצליחה לגעת, אבל לא להלהיב. בסיום ההצגה מוחלף הדגל הבריטי בדגל ישראל, והשאלה שעולה מהבמה, ושמתכתבת עם המציאות של ימינו – שאולי עדיף היה לחכות קצת עם הקמת המדינה.