★★★★★

המחזה "פדרה" של ז'אן רסין מקבל פרשנות מודרנית וקלילה בגרסה של הבמאית אלמה וייך חושן, שקראה למחזה "פדרה אהובתי". ההצגה נראית כמו תרגיל במשחק, שבו השחקנים משלבים בעלילה את חייהם האישיים, עם האהבות, הבגידות, התשוקות והיצרים.

הרעיון שהמציאות והפנטזיה מתערבבים הוא רעיון, שתמיד גירה ומגרה יוצרים ואמנים. השאלה איך מתרגמים אותו למחזה טוב ולדרמה סוערת על הבמה. וכאן הבעיה: הדרמות הפרטיות של השחקנים ב"פדרה אהובתי" הן בנאליות וצפויות, ופחות מעניינות מהדרמה המיתולוגית שכתב רסין. אז מה הישגנו? המפץ, שאמור לנבוע מהסיטואציה הטעונה, לא הגיע. לכל היותר קיבלנו מפצטון.

התגלית של ההצגה היא צהלה מיכאלי, שמגלמת את פדרה. למיכאלי יש נוכחות כובשת והיא בולטת על רקע העלילה החיוורת. אייל שכטר הוותיק תמיד מעניין וגם כאן הוא מצליח למצות את המקסימום מהתפקיד. דווקא בגלל השילוב של יוצרים מוכשרים – הבמאית והשחקנים – אפשר היה לצפות ליותר, אם רק היו מעיזים יותר.

"פדרה אהובתי" היא הצגה שרק נוגעת ביחסים הטעונים שבינו לבינה ובטשטוש הגבולות בין החיים והתיאטרון. קחו אותה בקלות, לא ברצינות.