הבורגנים, התערוכה החדשה במוזאון ישראל באוצרותה של שלומית שטיינברג, לוקחת אותנו למסע במחוזות החברתיים של אירופה, כפי שהם מופיעים באמנות אירופה. התערוכה חושפת תובנות על מעמדות חברתיים, וטעם בורגני שהיה מקובל עליהם.

 התערוכה על בני המעמד החברתי המוכר לנו כ"בורגנים" , מתעניינת בתפיסתם האסתטית ובהרגליהם. דרך המוצגים בתערוכה אנו זוכים להצצה אל תוך ביתם ואפילו אל חטאיהם הקטנים. היצירות המוקדמות הן מן המאה ה-17 והמאוחרות נוצרו במאה ה-20 וכולן מאוסף המוזיאון. כדי להבין את רוח הבורגנות הוסיפה אוצרת התערוכה שלושה ציטוטים המתארים את בני המעמד הבורגני כפי שהופיעו ביצירות מופת מהספרות הקלאסית האירופאית. הספרים ראו אור בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 והם מיטיבים לעמוד על התנהגותם של הבורגנים בבית ומחוצה לו. אמיל זולה מייצג את הפרוזה הצרפתית, ג'ון גוֹלזווֹרת'י את הבריטית ותומאס מאן את זו הגרמנית.

סיור בין מוצגים נבחרים בתערוכה

 ציורו של ג'יימס נורת'קוט, גברת צעירה נותנת נדבה לשחקן רחוב, 1784

 הצייר הבריטי ג'יימס נורת'קוט בן המאה ה-18 הגיע ללונדון מאזור דבון, והיה תלמידו של סר ג'ושוע ריינולדס, מגדולי הציירים בבריטניה באותה עת. כשהציור שלפנינו הוצג בתערוכה השנתית של האקדמיה המלכותית בלונדון בשנת 1785 כותרתו היתה "צדקה".

הווי היום-יום היה נושא חביב על אספני האמנות הבורגנים בני התקופה, ובתוכו הושם דגש על ההבדל בין המעמדות, שבחברה הבריטית בלט עד מאוד. כאן הוא מתבטא בהנגדה החדה בין בת הטובים לנער מקבץ הנדבות המבוגר ממנה רק בשנים אחדות. בגדיה הנאים של הילדה זועקים בבהירותם מול בלויי הסחבות של הנער ויחפנותו, ובמיוחד מול הכובע שהוא מושיט המטיל צל על חצאיתה הבוהקת. לבוש האם המוקפד – על שמלתה העשויה מוסלין וכובעה רחב התיתורה המעוטר – מייצג את אופנת התקופה. הנוצה המזדקרת מכובעה מדגישה את המלאכותי בכל האמור בהוויה של האם ובתה ובמעמדן, והטבע המצויר ברקע ההתרחשות עוד מחזק את המסר.

הקוף המונח על כתף הנער היחפן הוא מקור פרנסתו. הוא קשור בשרשרת אל אצבעו ומישיר מבט רציני אל הצופה. הגברת הצעירה שמעניקה לנער מטבע נראית בוהה בנקודה לא ברורה ואילו בתה המתרפקת עליה מבועתת מהקוף ובו זמנית נמשכת אליו, לוטשת בו עיניים מהחיק המוגן של אמה.

 המכתבה של היינריך היינה

בין שכיות החמדה שהמוזיאון זכה לקבל נמנית גם המִכתָבָה של המשורר ואיש הרוח היהודי-המומר היינריך היינה שנולד ב-1797 בדיסלדורף ונפטר בפריז, והוא אז רק בן 58. היינה הוריש במותו את שולחן עבודתו לרופאו האישי לאופולד וורטהיימר. כשהדוקטור נפטר עבר השולחן בירושה לאחיינו אורטנאו ולבניו אחריו. כך, במרכז התערוכה על בורגנות, עומדת המכתבה של היינה שבחייו נאבק למען זכויות אדם ולחם את מלחמתם של המקופחים.

לצד המכתבה תלויות יצירות שהיו בחדר העבודה של אריך אורטנאו ובהן דיוקנאות בני המשפחה לדורותיהם ואילן היוחסין שלהם המקיף כמאה וחמישים שנה.

בשנת 1985 נחנך במוזיאון ישראל חדר אוֹרטֶנָאוּ והיה לחלק מתצוגת הקבע של המוזאון.  אריך וקורנליה אורטנאו היו נצר למשפחת יהודי-חצר, אנשי מסחר וכספים רבי זכויות שמקורם באוסטריה. הם העניקו למוזיאון מכלול שלם של רהיטים וחפצי אמנות ונוי שעברו במשפחתם דורי דורות.

 מיסיה (נתנזון) על כורסת 'שז-לונג', 1900 בקירוב

האישה הנחה על כורסת "שֶז-לונג" בעודה קוראת עיתון היא הפסנתרנית המחוננת מיסיָה גוֹדֶבְסְקה-נתנזון, רעייתו של איש העסקים, אספן האמנות והמו"ל היהודי תֶ'דֶה נתנזון, כפי שצייר אותה אדואר ויאר שהיה חבר קרוב של בני הזוג ומבאי ביתם. מיסיה היתה מוזה לכמה אמנים. היא נישאה לתֶ'דֶה  ויחדיו יצרו השניים בפריז "סלון" שנפגשו בו אנשי רוח ואמנים על רקע חפצי אמנות ושכיות חמדה שעיטרו את ביתם.

המראה של מיסיה הקוראת בסלון ביתה הוא התגלמות האידאל הבורגני הנינוח – שפע הריהוט, אגרטלי הפרחים הגבוהים, פסל השיש הניצב ביניהם, המרבדים, הריהוט הכבד, והטפטים על הקירות; דגמיהם מהדהדים בבגדיה הצבעוניים של מיסיה. הבית כמו עוטף את האישה האמידה והרגישה ומגונן עליה מפני העולם החיצון ורעשיו. בולט בו סגנונו הבשל של ויאר הבא לידי ביטוי בתשומת הלב שהוא נותן לדגמים הדקורטיביים הגודשים את חללי הבית.

 לסר אורי, יום חורף בברלין, אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20

הציור של האמן היהודי-גרמני לסר אורי, "יום חורף בברלין", נראה כמו סצנה שהועתקה מסרט אילם מאותה עת. שמש חורפית קרה מבצבצת מבעד לעננים, הגשם, שחדל לרדת, שטף את מדרכות העיר והן מבהיקות והאנשים מהלכים בהן בנינוחות, ניכר שלא אצה להם דרכם. בולטת ביניהם במיוחד גברת עם כלבלב-חיק לבן עטויה מעיל שפרווה מעטרת את שוליו ואת צווארונו העצום.

אורי נולד בפוזנן שבפולין ב-1861 וגדל בברלין. אביו נפטר ואמו נאלצה לפרנס את שלושת ילדיה בעבודות תפירה. כך התחדדה כבר בגיל צעיר מודעותו לקשיי הקיום של אמו ולפער הכלכלי העצום בין לקוחותיה לבין משפחתו. שלא כבני דורו גאורג גרוס ומקס בקמן שציוריהם התמקדו בנכים ובאנשים קשי היום שיצאו בשן ועין ממלחמת העולם הראשונה, אורי מראה דווקא את ברלין הזוהרת של רפובליקת ויימאר בין שתי מלחמות העולם–  אין כמו שדרת אונטר דר לינדן ההדורה על עצי הטיליה גבוהי הצמרת שלה, מכוניות השרד השחורות, ובתי הקומות שלאורכה לייצג את ברלין הבורגנית שאורי אהב והרבה לתאר באותן שנים.

ויליאם הוגארת', נישואין אופנתיים, 1745

הצייר הבריטי ויליאם הוגארת' יצא בסדרה "נישואין אופנתיים" נגד תופעת הנישואין-של-נוחות נעדרי האהבה שהתבססו על רדיפת בצע ותאוות ממון. היו בה בסדרה 6 ציורי-שמן שצייר בשנים 1743 ו-1745 ובעקבותיהם גם הדפסים. באמצעות ההדפסים מרובי העותקים הוא הפיץ בקרב קהל רחב במחיר שווה לכל נפש את ביקורתו הנוקבת שתקעה סיכה חדה בבלון הבורגנות הבריטית בת-זמנו.

הציור "נישואין אופנתיים" מספר על בתו של סוחר עירוני עשיר, הנישאת לבנו של אציל מרושש – זו זוכה במעמדו, וזה – בכספה. אלא שמיד אחרי הנישואים הקצרים שמסתיימים ברצח ובהתאבדות ירדו בני-הזוג מנכסיהם. הדקדנטיות והחידלון מאפיינים את שניהם; בתארו אותם הוגארת' גוזר גזרה שווה, כאומר "זה נבלה וזה טרפה". בבית המפואר שוררות מהומה והזנחה, המשרתים חסרי אונים, מנהל משק הבית העומד מימין והפנקס תחת בית שחיו מבועת לנוכח החשבונות הנערמים-ולא-משולמים, ובעלי הבית נראים כמי שבילו את ליל אמש בתענוגות מפוקפקים, כנראה כל אחד בנפרד. הסביבה, פנים הבית, מלבושיהם האופנתיים, המשרתים וכל שאר הפרטים מעידים שהאמן היה בקיא ברזי המעמד הבורגני שאליו הפנה את חיצי ביקורתו.