דד ליין
כְּבַר רֶבַע מֵאָה שֶׁבְּסוֹף כֹּל יוֹם מַגִּיעַ לֵיל
וַעֲדַיִן לֹא נִגְאַלְתִּי מִן הַחֶדְוָה הַמְּאוּסָה
לְסַיֵּם מַטָּלוֹת לִפְנֵי הַזְּמָן, כְּאִלּוּ לֹא כֹּל
הַחַיִּים סוֹפָם אֶחָד, כְּאִלּוּ יֵשׁ תְּשׁוּרָה
כְּאִלּוּ יֵשׁ תְּשׂוּאָה, כְּאִלּוּ יֵשׁ תְּנוּעָה
שֶׁבָּהּ נָעִים מִלְּבַד זוֹ אֶל הַסּוֹף הַבָּא
מִלְּבַד זוֹ
אֶל
הַסּוֹף
הַבָּא.
.
החיכיון הנתב"גי
אָנִי מְחַכָּה לָךְ בַּהֵיכָל הנתב"גי בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר
בֵּינְתַיִם קוֹרֵאת שֶׁבַע עֻבְדּוֹת בְּסִיסִיּוֹת בְִפִיזִיקָה בסטימצקי כִּי מֻכְרָחָה
לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ שֶׁהוּא בְּגֶדֶר לָצֵאת מִגִּדְרִי; בֵּינְתַיִם התנב"גתי כְּבַר בְחֲשִׁיבָתִי
וְנָפַלְתִּי כְּמוֹ יוֹנָה עַל שִׁמְשַׁת הָאוֹטוֹ בַּמִּקְסָם שֶׁל הַהֵיכָל;
אַף הִתְפַּתֵּיתִי לְהַחְלִיק עִם סֻלְיָתִי הבָּלָה כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֶל הַשֵּׁירוּתִים בְּמִין רִיצָה
וְאָחַז אוֹתִי גַּם צַעַר נתב"גי שֶׁהוּא בְּעֶצֶם פָּחַד קִיּוּמִי כַּוָּנָתִי שֶׁכֹּל שִׂיחָה
הִיא גַּם הָשִׂיחָה הָאַחֲרוֹנָה. אָנִי מְחַכָּה לָךְ, אֲהוּבָתִי, לֹא בְּלֵב הֲמוּלַת הָאֲנָשִׁים
כִּי מֻכְרָחָה לִתְפֹּס אוֹתָךְ בָּעֵינִיִּים, אֲבָל מִצִּדָּהּ שֶׁל הַהִתְרַחֲשׁוּת;
כֵּן, לְלֹא סָפֵק נתב"ג מוֹצִיא מִמֶּנִּי אֶת הַמֵּיטָב הָעַרְמוּמִי שֶׁבְּתוֹכִי,
כַּוָּנָתִי שֶׁאֳנִי מִתְּעָלָה עַל עַצְמִי בַּנְּקֻדָּה בָּהּ הַזְּמָן עַל בְּשָׂרִי; בַּתָּוֶךְ בֵּין הַגַּעֲגוּעַ לַלֵּאוּת
מִן הַגַּעֲגוּעַ, בְּתִפְאַרְתּוֹ שֶׁל הַהֵיכָל, שֶׁהוּא הֵיכָל הַתְּהִילָּה, הֵיכָל הָאַהֲבָה, הֵיכָל הַשְּׁהִיָּה, הֵיכָל הקרולינה
למקה; תֵּכֶף נִפָּגֵשׁ. כֵּן. נִפָּגֵשׁ. וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹס מִן הַהֵחָפְזוּת, וְלֹא מֵהִדּוּק הַהִתְרַגְּשׁוּת,
וְלֹא מִתַּשְׁלוּם הַחֲנִיָּה.
**
נמל-תעופה הוא אחד המרחבים המסקרניים ביותר, שכן בשפה האנתרופולוגית נמלי-תעופה הם מרחבים לימינליים, גבוליים, מרחבים מעבריים. זהו מרחב ביניים, שטח הפקר, לימבו. מרחבים אלו מתאפיינים בטקסיות וריטואליות רבה, אפילו ריטואליות-יתר ריטואליות-מבוזבזת, שכמו בכל טקס מעבר כוללת יסודות של מוות ולידה מחדש, גאולה.
נמל-התעופה, על הלימינליות והחגיגיות שבו, שוזר את שיריה של המשוררת שני פוקר, כפי שניתן לראות בשיר למעלה ("החיכיון הנתב"גי"), ובעוד שירים אחרים (כמו "על לב"), ונרמז גם בשירים אחרים. ככלל, נדמה שהלימינליות והטקסיות שנלווית לה היא מוטיב חוזר בשיריה של פוקר, ואולי היא גם יכולה להסביר את התמיהה שמופיעה בשיר הראשון למעלה, שגם הוא מתאפיין בסימבוליקה של מוות וגאולה; מתוך "שורת-המוות" ("דד-ליין") צומחת עבודה חדשה.
המשוררת שני פוקר (25) היא סטודנטית לספרות, גרה בתל-אביב