חלון הראווה של גלריה טובה אוסמן ברחוב בן יהודה 100 בתל אביב, מציע הפתעה מרעננת לעוברים ושבים ברחוב התל אביבי הסואן והומה האדם.  קפיצה קטנה לעולם היופי הבוקע מיצירות הפורצלן והקרמיקה של דוד טוקר. החלון שמהווה מיני-מוזאון בתוך הגלריה, מאכלס פסלים קטנים שיחד חוברים למיצב אמנותי שבו היצירות יוצרות דיאלוג ביניהן, ומאתגרות את המתבוננים לחזות בצורות מופלאות פרי דמיונו ומלאכת ידיו של האמן.

דוד טוקר הוא אמן קרמיקה היוצר בחומר ובפורצלן מאז שנת 2006 עת עבר מקיבוץ יפתח שבגליל לתל אביב.  יצירותיו העשויות ביד ללא שימוש באובניים, יוצרות אשלייה של צמחים הלקוחים מנוף מיתולוגי. היצירות של טוקר מלאות התנועה בחומר נותנות ביטוי לשאיפה, ולכמיהה אל המעבר, הרחוק ואל הבלתי מושג.

 טוקר פועל כנגד המגבלות של החומר. יצירותיו דקות על גבול השקיפות.  למרות שלא נעשו ביציקה, הן קלות באופן מפתיע. בעבודות הקרמיקה והפורצלן שלו נראה כאילו הוא פורץ את מגבלות הגובה ביחס למסה הקלילה , ולמרות דקות יצירותיו הוא מרים מבנים גבוהים ומפותלים.

טוקר מאתגר את שיווי המשקל ביצירותיו. הוא יוצא מן המרכז אך מצליח לשמור על איזון. יצירותיו מאופיינות בא-סימטריה צורנית המוסיפה מימד של מיסתורין לפסלים.  הוא מקפיד שטביעות אצבעותיו יהיו חלק אורגני מהיצירה על מנת לשמור על האותנטיות שלה.

עבודות הקרמיקה צבועות ושרופות הן בשיטות הרגילות והן בשיטת הראקו ואילו הפורצלן לבן עם הדהוד צבעוני. הן נוצרות בעבודת יד בשיטת הפינצ'ינג (צבטנות) ולא באמצעות אובניים.

במבט אישי: מתוך המילים של איריס טוקר בפתיחת התערוכה על יצירתו של דוד

"דודיק עובד ויוצר בקרמיקה בצורה אינטנסיבית מזה כעשור אך ההתחלות טמונות אי שם בעבר הרחוק בקיבוץ יפתח כאשר נפתח חוג חובבים והוא הוזמן לקחת בו חלק.  אפשר לומר שעל יצירתו השפיעו שלושה. קודם כל זאת שהזמינה אותו ליצור אך בהמשך כשהחל לפנות ליצירה עצמאית שלא בתלם המקובל, דווקא האמירה "אתה עובד כנגד החומר" איתגרה אותו, דירבנה אותו לחיפוש דרכו.

 קטליזטור נוסף היה גילוי החימר הייחודי למרגלות הרי מנרה במקום לו קוראים הגיאולוגים "החתך הארץ ישראלי". עיבוד החימר הזה הביא לפריצת הדרך לכלים דקים ביותר, עדינים ובלתי קונבנציונלים או פונקציונלים. היו שקראו להם "מפלצות" אבל זה לא הרתיע את דודיק. הוא המשיך בדרכו. לפעמים, על מנת להרגיע את הסביבה, היה מכין מספר כלים פונקציונלים כדי להראות לעצמו ולסביבה שהוא יכול. אבל זה לא היה זה.

לפגישה עם מרגרט למדן, ראשת החוג לקרמיקה במכון בתל חי הייתה השפעה מוחצת ומשמעותית. כשהיא ראתה את העבודות של דודיק היא סילקה מייד הצידה בזלזול את הכלים הפונקנציונלים, הביאה ספר עם תמונות וקבעה : "אתה שייך לאסכולת הפינצ'ינג". היא הראתה עבודות של אמנים מאסכולה זו ברחבי העולם והודיעה: "עליך להמשיך בדרכך, לשמוע לעצמך ולא לתת לאף אחד להזיז אותך מדרכך המיוחדת…"

לאחר שנים של עשייה בתחומים אחרים והיצירה בקרמיקה הפכה נדירה יותר ויותר עד שנינעלה. הדירבון לחזור וליצור הגיע עם העזיבה של קיבוץ יפתח. בפינוי הדברים מהבית פתאום נמצאו שרידי החימר הישן והגעגוע פרץ. שוב נאסף חומר מקומי ושוב חזר פרץ היצירה. ומאז המעיין לא יבש.

המיוחד ביצירה של דודיק הוא האופן בו היא נעשית. בתהליך היצירה דודיק מנהל דיאלוג עם החומר. הוא חש אותו באצבעותיו, נוגע, מותח, צובט – והחומר נענה. הוא מרגיש לאן מושך אותו החומר וגם הוא נענה אליו. לפעמים יש להרטיב את החומר כדי שיענה, לפעמים להיפך – לתת לו  להתייבש, לפעמים יש לתת לו לנוח, ולא להפעיל עליו כוחות מיותרים ולפעמים להיפך לא לעזוב אותו ולעבוד ברצף.

התהליך הוא העיקר. כל יצירה היא תוצאה של דיאלוג ללא מילים, של הקשבה, גמישות והיענות, כשהדרך היא הקובעת את היצירה הסופית. יש שאיפות, יש כוונות, יש רצונות אבל הם לא ניכפים על החומר אלא יוצאים ממנו במידתו. ומה הן השאיפות?  לאתגר את החומר מבחינת דקות, גובה, שיווי משקל, לראות עד היכן אפשר להגיע ולהוסיף עוד קצת. יש גבולות לחומר, לכלי, אבל אולי אפשר למתוח אותם עוד קצת?

אין היצירה שואפת למושלמות אלא להיפך – היא שואפת לחד פעמיות הבלתי ניתנת לחזרה. כך קירות המבנים דקים, גבוהים ומפותלים. המבנה א-סימטרי, מאתגר את שיווי המשקל ובכל זאת שומר על איזון. טביעות האצבעות הן פרט אורגני ליצירה, אינן מוחלקות או מועלמות ממנה, אלא שומרות על האוטנטיות שלה.

וכך מאתגר לאתגר מהחומר עבר לפורצלן. הפורצלן הוא הרבה יותר קשה לעבודה. הוא פחות נענה, הוא פחות גמיש והוא יותר מאתגר. זאת סיבה מושכת ביותר דווקא לעבוד איתו. האתגר הוא של שני השותפים של הפורצלן והעוסק בו. מיצירות קטנות להולכות וגדלות, שולחות זרועות ופיות לעברים שונים כמו כמהות למשהו ומחפשות את הבלתי מושג.

אתגרים לא חסרים לשאוף אליהם להתפתח בכיוונם למשל: התנסות בצבעים שונים, חיפוש צבעים "אחרים" . כך עבר את צבעי החלב, והאוקסידים, הראקו והדרך עוד פתוחה ונמשכת…"

דוד טוקר: סופר, איש חינוך , וקיבוצניק בעבר שהפך לאמן.

דוד (דודיק) טוקר, מחבר הספרים "בית הילדים מלובלין" ו"בור של סיד" הוא תושב תל אביב שבעבר חי בקיבוץ יפתח. מרבית חייו היה  איש חינוך שכהן בתפקידים שונים.  שנים רבות עסק כמדריך ומנהל מחלקת ההדרכה בתנועת נוער.  הוא הקים את בית הספר היסודי כפר בלום, ולאחר שימש כמורה, מחנך ומנהל בית ספר תיכון איזורי גליל עליון. בהמשך הוא מונה לראש מינהל החינוך ההתיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך וכיהן כיו"ר ועדת החינוך של העמותה לשימור אתרים בישראל.

בדיקת גבולות:

מיצב פורצלן וקרמיקה מיצירות דוד טוקר בגלריה טובה אוסמן בן יהודה 100 תל אביב.

נעילה: יום רביעי ה-25.7.2018