★★★★★
לפני הכל המחזה "ילדים חורגים לאלוהים" הוא סיפור על אהבה, על תקשורת ועל מה שביניהן. המחזה מציף את השאלה האם אהבה יכולה לגשר על תהום תקשורתית, שפעורה בין בני זוג. הוא שומע והיא חירשת. האם שני העולמות יכולים להתחבר?
כשהמחזאי מארק מדוף העלה לראשונה את "ילדים חורגים לאלוהים" המחזה היה באמת חדשני ואפילו נועז (זכה בפרס טוני 1980), ועורר הרבה שאלות כשמתח ביקורת נוקבת על היחס המפלה כלפי האנשים השונים והחריגים. היום כולנו מדברים על הצורך בקבלה ובהכלה, ועל הקלות הבלתי נסבלת של חוסר הסובלנות בחברה שלנו. לכן המחזה, כפי שהוא מוצג בתיאטרון "נא לגעת", נראה ונשמע קצת מיושן.
ההצגה שביים נועם שמואל לא עוררה בי התרגשות גדולה. אחרי שהבנו את המסר, הסיפור נשאר בדרך כלל ברמה הפילוסופית. הדרמה שקיימת במחזה לא באה לידי ביטוי אמיתי על הבמה. פה ושם יש רגעים נוגעים ללב כמו למשל, כאשר הגיבורה אומרת: "הידיים הן הפה שלנו. זה לא אומר שאנחנו מדברים פחות טוב. אנחנו מדברים אחרת". אבל אלה רגעים בודדים ונדירים.
"ילדים חורגים לאלוהים" בתיאטרון "נא לגעת" היא הצגה שמצליחה לגעת, אבל לא מצליחה לרגש. חלק מהצופים בהצגה היו חרשים-אילמים והיה מעניין ומעורר התרגשות לראות כיצד הם מגיבים להצגה.
תיאטרון "נא לגעת" הוא מפעל חשוב ונדיר, עם צוות מקצועי ראוי להערכה. ראיתי בו כמה הצגות טובות, וראוי, לדעתי, שהרפרטואר שלו יכלול בעיקר מחזות "רגילים" מהקלאסיקה העולמית המודרנית ומחזות ישראלים מקוריים, שזכו בעבר להצלחה. הפרשנות של "נא לגעת" למחזות אלה עשויה להיות מעניינת במיוחד.