המקצבים האטיים של המנצחת עיקרו כל שביב תשוקה מ"כרמן" – שנשמעה לעתים ככרמן למתחילים. העדר הסנכרון והעובדה שכל אחד שר בקצבו האישי – פגמו ביכולת להעלות ביצוע מלוכד ומשכנע לאופרה. האופרה הישראלית מעלה את כרמן מאת ביזה, לליברית מאת לודוביק הלוי, בניצוח קרן קמנסק ובבימוי מחדש של גדי שכטר על-פי הבימוי של זפירלי, והכוריאוגרפיה של […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הבימוי החכם והתפאורה המרהיבה של זפירלי בה נפתחה האופרה – תרמו לאותנטיות של "כרמן" והיוו אתנחתא לעין וללב מכל גודש ההתחכמויות בהן הורגלנו. כיין המשומר! כל פרטי הפרטים בבימויו של זפירלי ושל הבמאי המחדש גדי שכטר היו נהדרים – בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. אפילו העננים ששטו ברקיע כה וכה – היו מרהיבים ביופיים. תמונת הפמליה של הלוחם בפתיחת האופרה – הייתה כובשת בססגוניותה.
מביצוע "כרמן" תחת שרביטה של המנצחת קרן קמנסק נעדרו בעיקר דרמה ולהט. או שזה היה קול רודף קול או שמרוב האטה – מת המתח. את האופרה פתחה התזמורת בקצביות מדויקת ובצליל חסר חמלה, כשהחצוצרות מיטיבות לנגן אפילו את המוטיב המנוקד. גם המענה בפיקולו היה יפה. למרות שחסרו תופים – שמעו בעליל את התהלוכה הצבאית. החלילים הפליאו לנגן.
ועם זאת התחושה הייתה שהתזמורת "מרחה", – רצה, ולסירוגין הפליגה בהאטות. כבדוּת והעדר חן אפיינו את נגינתה. הפרמאטות היו מופרזות ופירקו את בניית המתח; גם האקצ'לרנדו היה מוגזם. התזמורת – שלא עמדה במקצבים המסחררים – "הלמה" אותם בגסות. העדר הלכידות בשירת המקהלה וחוסר הסנכרון בינה לבין התזמורת – צרמו. אפילו מקהלת הילדים המקצועית "בת קול" שרה הפעם בהעדר לכידות — לא בתוך עצמה ולא עם התזמורת.
העדר התיאום בין קבוצות הכלים, המקהלה והסולנים בלט בפתיחה למערכה השלישית כאשר הנבל, החליל, החליל השני (שניגן בסולם אחר) והתזמורת ניגנו איש לנפשו. זאת, למרות שהתזמורת ניגנה נקי.
נקודת אור באופרה הייתה קולו הערב של הבריטון ולדימיר בראון והדרמטיות בה שר – שהיו כובשים ביופיים.
הסופרן אלנה מקסימובה גילמה את כרמן בכישרון משחק דרמטי ובחושניות. היא שרה "פנימה" בלי לאנפף. כשירדה לפיאנו הייתה שירתה כובשת. בקושי שמעו את הגוונים הכהים שבקולה.
הטנור האוזבקי נג'מדין מבליאנוב גילם את תפקיד דון ז'וזה כשהוא שר "על יד", בעיקר כשניסה להיות דרמטי. אפילו הטוריאדור לא שר את האריה שלו יחד עם התזמורת ובעיקר לחץ על קולו.
קול קטן שכמעט לא שמעו היה לסופראן הילה בג'יו, – בתפקיד מיכאלה המאוהבת אף היא בדון ז'וזה. לבריטון דריו סולארי בתפקיד לוחם השוורים אסקמיו לא היה קול מרשים ברגיסטר הנמוך, – ואילו דווקא כשהעפיל לגבהים – היה לו קול יפה; דמותו לא שידרה מסר של לוחם. מי שהרשימה בקולה הערב הייתה שי בלוך "משלנו" בתפקיד מרסדס, חברתה הצוענייה של כרמן.
הקַדמות לאריות היו יפות. אך, אפילו כרמן האטה מדי. הכינורות ניגנו בניקיון מרשים אבל לא ביחד. שירתן של הסופרן במקהלה נשמעה מאד חלולה. לרוב שרו בצווחנות נטולת חמלה. רק כשגילמו את תפקיד הנשים במפעל – שרו יפה וריתמי. התזמורת כיסתה אותן ב"מהלומות", ולחילופין ניגנה במריחה של "סווינג". כדי להשתלט על התזמורת ניתבה אותה המנצחת לאקצ'לרנדו מופרז או לרובאטו סר טעם. רק כשניגנה מהר, הייתה התזמורת במיטבה. הניגוד של הרובאטו היה מופרז. אולי ניגנו לאט כדי להיות ביחד. התזמורת לא ניגנה יחד עם כרמן אלא "הלמה" את המקצב.
נגני התזמורת "מרחו" כשמיהרו ובעיקר – ניגנו ושרו לא ביחד. הכול היה כבד וחסר חן. ההאטות המופרזות של המנצחת פירקו כל סיכוי לבניית מתח ולסיומת של ריקוד קסטנייטות סוחף, אפילו כשהיה פיאנו פתאומי.
בתום האופרה היה ריקוד של הצוענים אבל לא של כרמן. הליווי של התזמורת היה לעתים מאד כבד ובנאלי, כמעט בוטה. הכינורות לא ניגנו ביחד אבל היו די נקיים.
היה זה ביצוע ססגוני וסוחף לאופרה, כשהפן הוויזואלי משכנע פי כמה מהפן הווקאלי. זאת בשל העיצוב המרהיב של הבימוי החכם של זפירלי ושל גדי שכטר.
לעומתו – המנצחת קרן קמנסק, הבליטה את עיצובם המלוטש של פרטי הפרטים אך לא את הקו הארוך של בניית מתח. המהפכנות של דמותה הססגונית והמתריסה של כרמן עצמה – לא השתקפה בביצוע זה שנטה לגמד את דמותה המהפכנית והסוערת של הגיבורה הראשית. אם משום קולה הקטן, ואם משום הנטייה של המנצחת לבניית "גלי" דינמיקה ומאידך להלום בעצמה רועמת את מקצבי האופרה.