המנוחה והנחלה מכאן והלאה: על הספר "היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" של ישי מבורך

"היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" הוא ספרו השני של ישי מבורך שעוסק ב"אמונה שלאחר שנות התוהו". התחושה הכללית היא שהדברים דומים מאוד לנאמר בספר הקודם ובשלב מוקדם חשתי רוויה ממנו. אך הספר גם כולל פנינות רבות – לגבי הציונות, מהות הפרשנות או האמונה לפי שלוש הדתות המונותאיסטיות – ולמענן, אך לא רק, כדאי לקרוא את הספר

Print Friendly

"היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" הוא ספרו השני של ישי מבורך שעוסק ב"אמונה שלאחר שנות התוהו" (גילוי נאות: מבורך הוא קרוב-משפחה שלי); קדם לו "תיאולוגיה של חסר", שעליו כתבתי בעבר, ולפי האמור בהקדמה מצפה לנו עוד ספר שיחתום את הטרילוגיה: "חזרת המודחק האחרון". כמו בספרו הקודם, כתיבתו של מבורך מתפרנסת מכתבים של הוגים יהודים בעלי שם – כמו רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי נחמן מברסלב ופרנץ רוזנצווייג, מזה; ושל פילוסופים חילונים כמו לואי אלתוסר, ז'אק לאקאן ועוד – מזה.

הספר מחולק לחמישה פרקים. הפרק הראשון – "לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה" – מציב את הבסיס לדיון בספר; הפרק השני מקשר בין התזה של הספר לבין מושגי הצדקה והשבת ביהדות; הפרקים השלישי והרביעיn מציעים את הנגזרות הקיומיות מן האמור לפניהם, תוך עיון בקורות חייהם האישיים של רבי צדוק ורוזנווצייג; ואילו הפרק החמישי מטפל בנושא העתיד המשיחי.

להבנתי מבנה הספר הוא יותר אופקי מאשר אנכי, כלומר הפרק הראשון הוא ליבת הספר, בעוד כל שאר הפרקים רק מרחיבים את הדיון בו – ולא נבנים על-גביו; נספחים אליו. מבנה זה, כמו גם התחושה הכללית שהדברים דומים מאוד לנאמר בספר הקודם, האיצו בי את תחושת המיצוי מהספר. כמובן, יכולים להיות ניואנסים שאני לא הבחנתי בהם; אני אמנם "דובר את השפה" של כל ההוגים למעלה, אך לא מכיר את כתביהם לפני ולפנים, ישר והפוך. ועדיין, כמדומני שתחושת הרוויה שחשתי ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, מספרת חלק מהסיפור.

*

בפרק הראשון מבורך מציג את היהודי כמי שנמצא בגלות מתמדת, שכל חייו מבקש להתיישב, להגיע למצב של "נחת", אך תמיד ירגיש זר, לעולם יהיה גר בארצו, יחיה במצב של תקיעוּת, חוסר-שלווה, מועקה, אי-הלימה, אי-התאמה בין התכנון לבין המעשה. מצב זה הוא לפי מבורך המצב התיאולוגי: לפי הקבלה כשהעולם נברא נשברו הכלים שהיו אמורים להכיל את האור האלוהי. אלא שבמקום לראות מצב זה כתאונה, מבורך אומר שהשבירה היא חלק מהפעילות האלוהית, כלומר ישנה אי-הלימה בתוך האלוהי עצמו.

המהות היהודית של מי שמבקש לשבת ונידון להיות גר, נכונה לא רק מטאפורית אלא גם בכל הנוגע לארץ-ישראל: עם ישראל השב לארץ ישראל שבה יושבים הפלסטינים הוא כמו דוד המלך שלוקח מאוריה החתי את בת-שבע (להרחבה ראו: שמואל ב יא-יב). אלא שדוד לא עושה תשובה ומסלק את בת שבע מעליו, כלומר מעלים ממנו כל סיממני חטא, אלא הוא עושה תשובה וחי עם בת שבע, כך שתשווה מול עיניו את חטאו תמיד.

וכאן מגיע ההסבר הפוליטי של מבורך, שרק למענו כדאי לקרוא את הספר: הקמת המדינה ב-1948 הייתה מהלך של הציונות החילונית, שבמקום להכיר בחטא – התיישבות בארץ ששייכת לעם אחר – ביקשה לחיות בהלימה עם החטא שלה ולכן הדחיקה אותו, הרסה את הכפרים הערביים ובנתה עליהם ישובים יהודים. לעומת זאת, כיבוש השטחים ב-1967 היה מהלך דתי, מהלך שבשל היותו מהלך דתי הוא בהגדרתו לא-הולם – כמו בריאת העולם – מהלך שמכיר באי ההלימה בכך שעם ישראל כובש ארץ ששייכת לעם אחר. לכן במקום למחוק את הכפרים הפלסטינים – הוא חי איתם ביחד, חי ביחד עם החטא, התנחלות לצד כפר ערבי, מה שמכריח את המתנחלים לתשובה מתמדת (גם לדעת מבורך המתנחלים מכחישים את החטא, ולכן נוצר שיח שעוסק בהיפר-אתיקה, והמתנחלים יעסקו בפעולות צדקה והתנדבות בשיעור גבוה מאוד).

בעיני זו פרשנות מרתקת, וכשקראתי את הדברים באחת השבתות על חוף ימה של תל אביב, לא יכולתי שלא להתפעם מכך. יתרה מזו: המהות של האדם שנמצא בגלות מתמדת מוכרת לי מחיי האישיים, מבחינה סוציולוגית, כמי שגדל בחברה דתית ומנהל אורח-חיים חילוני, וכן משדות-חיים נוספים. בדיוק אמרתי לא מזמן לחבר שעובר דירה: מתי כבר נתיישב, מתי כבר נגיע למנוחה ולנחלה? לפי מבורך, כנראה שלעולם לא.

יחד עם זאת, אני מוצא את הקריאה של מבורך מעט בעייתית, למצער בכל הנוגע למשמעויות הפוליטיות שלה. על פניו המהלך של מבורך, שמציב את החטא הקדמון בעצם הרעיון הציוני, הוא מהלך שכל "אוהבי ישראל" יקבלו בזרועות פתוחות (לא למותר לציין כי מבורך אינו מבקש להיות נחמד לאף אחד מהמגזרים באוכלוסיה הישראלית, כפי שפירטתי מעט בביקורת על הספר הקודם). אבל קריאה מדוקדקת יותר תעלה שמבורך לא מבקש לפתור את "הבעיה הפלסטינית" – הוא מבקש לחיות איתה. לדידו, הכיבוש הוא בלתי-נמנע, כמו שחטא דוד ובת שבע או שבירת הכלים בבריאת העולם הם בלתי נמנעים.

לכן מבחינה זו המהלך של מבורך הוא מהלך מתנחלי-קלאסי, קרי מהלך שמגייס את התיאולוגי לצורך הממשי: אם המתנחלים אומרים שהכיבוש הוא מוצדק מכיוון שאלוהים הבטיח לנו את הארץ – כלומר יש הלימה בין הכיבוש לבין ההבטחה – מבורך אומר שהכיבוש הוא שבר בלתי נמנע, כשם שבריאת העולם – קרי השבר התיאולוגי – הוא שבר בלתי נמנע. כך או כך, התיאולוגי הוא זה שמכתיב את המציאות.

וזו בעיה: כל עוד אנחנו מדברים על מדינת ישראל או ארץ ישראל "בלשון בני אדם", קרי בשפה ארצית – זהות, הגדרה עצמית, אוטונומיה, זכויות – יש מקום להתווכח, יש מקום למשא ומתן; אבל כאשר אנחנו מגייסים את האלוהי לצורך הסבר ארצי – אין מה לעשות; ככה זה. מצב ההתנצחות בין ישראל לפלסטינים הוא בלתי נמנע; כל שנותר הוא להכיר בחטא, לעשות תשובה; כל עוד הדברים היו נכונים ברמת הזהות היהודית הפנימית או ברמה השמימית – כלומר בשאלה כיצד נוצר העולם או בתחושה הפנימית של היהודי – "אין נפגעים"; אבל ברגע שהדברים מושלכים גם על היחסים שבין אדם לחברו, שבין היהודים לפלסטינים – מבורך נותן הַצְדָּקָה למצב הזה (כאמור, הצדקה שמחייבת תשובה של היהודים).

כמדומני שטענות אלו נכונות גם להוגים מהם נבנה מבורך, ושאת תולדותיהם הוא מפרט בפרקים השלישי והרביעי. שלושת האבות הרוחניים של מבורך – רבי צדוק, רבי נחמן ורוזנצווייג – ידעו חיים מלאי ייסורים: רבי צדוק "הפך את העולם" בכדי למצוא מאה רבנים שיתירו לו לגרש את אשתו הראשונה בגלל שחשד בה שניאפה, חי בדלות נוראה ולא זכה להביא צאצאים לעולם; רוזנצוויג חשב להמיר את דתו וחזר בו ולבסוף נפטר ממחלה ניוונית בגיל 43; רבי נחמן נפטר בגיל 38 משחפת, ובחייו הוא "זכה" לקבור את בניו וביתו נשרף עליו. כולם חיו בתור מיעוט יהודי נרדף בגלות. כולם הרגישו "תקועים" בחייהם האיישים כמו גם בחברות בהן גרו; הם לא הכירו "נחת", וכמובן גם לא את מדינת ישראל. גם התפישות שלהם לגבי אחרית הימים והמשיח, נטועות בתוך החיים שלהם.

הדמיון הרב בחייהם מעלה את החשש כי כל אותם הוגים פירשו את התיאולוגי, את מצב אי-ההלימה, מתוך חייהם האישיים, הם השליכו את חייהם האישיים על התיאולוגי. כלומר, בניגוד למהלך של מבורך שגוזר את הפוליטי מתוך התיאולוגי, לא ניתן לשלול את הטענה כי כל ההוגים הדוויים הללו גזרו את התיאולוגי מתוך הפוליטי, מתוך גופם-ממש, מתוך נסיבות חייהם, מהלך שבמובן מסוים יש בו הלימה ולכן יש בו נחמה: אי-ההלימה של חייהם האישיים הולם, עולה בקנה אחד, עם אי-ההלימה של בריאת העולם, של המצב היהודי.

*

בדברים שכתבתי להלן אין כמובן בכדי למצות את האמור בספר. כמו התזה הנהדרת של מבורך לגבי הציונות והמתנחלים (לקורא העצלן או לקוראת העסוקה אפנה לעמודים 39-37 בספר), הספר כולל עוד פנינות רבות, כמו המהות הפרשנית והלמדנית ביהדות אל מול הנצרות והאסלאם או מהי האמונה ומדוע היא דווקא משותפת לכל הדתות. ורק למענן, אך לא רק, כדאי לקרוא את הספר.

 

היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה • ישי מבורך • הוצאת רסלינג • 2018 • 207 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.