קומסי-קומסה: על הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן

הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן מסופר מבעד לעיניו של עוּבּר ברחם אימו, אולם למרות נקודת התצפית המרעננת, התחושה היא שהספר אינו מחדש הרבה. התוצאה היא נקודת תצפית שהיא ספק-חדשנית ועלילה שהיא ספק-מעניינת, וכמו שיודע כל בר בי רב, כאשר יש ספק כפול ("ספק ספיקא") כנראה שאין כאן כלום

Print Friendly

מה אנו יודעים על עוּבּר הנמצא ברחם אימו? מהו מרגיש? מהו יודע על העולם שבחוץ? כיצד עולם זה נראה מבעד לעיניו? על שאלות אלו יש בוודאי תשובות מסוימות בספרי המדע והרפואה, אולם למיטב ידיעתי אין ספר פרוזה שעסק בכך באופן מעמיק. את החסר הזה מבקש להשלים הספר "קליפת אגוז" של איאן מקיואן.

העלילה שהעוּבּר-המספר נחשף אליה היא שאימא שלו, טרודי, בוגדת באבא שלו, ג'ון קרנקרוס, עם לא אחר מאשר הדוד שלו, קלוד, האח של ג'ון. קלוד, טרודי והעוּבּר – העוּבּר שבסיטואציה הנוכחית טרודי וקלוד כלל אינם מעוניינים בו – גרים יחד בבית משפחת קרנקרוס בלונדון, לאחר שגירשו ממנו את ג'ון. ג'ון לא מתכוון להשלים עם סילוקו מהבית, אולם הוא לא משער מה קלוד וטרודי זוממים על מנת שהבית יישאר בידם.

נקודת התצפית של העוּבּר היא מעניינת, שכן יש בה משהו מערער, שהרי העוּבּר עֵד לתוכנית זדונית שאמו ודודו מתכננים לאביו, והוא לא יכול לעשות עם זה כלום. לדעתי זו נקודת תצפית מרתקת, נקודה עמה הקורא יכול להזדהות בנקל, שכן המתח בין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו יכולים לעשות בנידון מאפיין הרבה מאוד סיטואציות אנושיות או פוליטיות בהן אנו חשים חסרי-אונים.

האם בתום הקריאה ב"קליפת אגוז" אנו יודעים על העוּבּר יותר משידענו לפני כן? לצערי התשובה לכך היא ברובה בשלילה; למעט מספר אזכורים די נדושים על כך שהעוּבּר חש מצוקה כאשר בני הזוג מקיימים יחסי-מין, מקיואן אינו מבנה את העוּבּר כייצור חדש, כמשהו שלא הכרנו קודם לכן, אלא הוא מאניש אותו ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר. אם באשר להאנשה של בעלי-חיים אנו יכולים להיעזר בתכונות מדומיינות או אמתיות שלהם (הנחש או השועל כערמומיים, הנמלה כחרוצה), מקיואן כמובן אינו יכול לעשות כן, והדבר עומד לו לרועץ.

לכן הפוזיציה של העוּבּר בספר אינה מעניינת דיה. כמדומני שגם המחבר חש בכך, ועל כן לנקודת התצפית של העוּבּר הוא הוסיף עלילה שהיא כשלעצמה רוויית תככים ומזימות: בגידה, ילד שהוריו אינם רוצים בו, גילוי עריות ועוד פשע שעומד להתרגש על העוּבּר ועל הקורא. אלא שההתמקדות בעוּבּר הסיטה את תשומת לבו של הכותב מפיתוח העלילה, וזו נותרת פושרת למדי. התחושה הסופית שהיא הספר הוא ככה-ככה, קומסי-קומסה. התוצאה היא נקודת תצפית שהיא ספק-חדשנית ועלילה שהיא ספק-מעניינת, וכמו שיודע כל בר בי רב, כאשר יש ספק כפול ("ספק ספיקא") כנראה שאין כאן כלום.

הייתי חותם את הדברים בכך לולא חשתי שיש לנקודת התצפית של העוּבּר השלכה מעניינת נוספת. בעולם ישנו דיון ער ומתמשך האם זכותה של האישה להפיל את פרי בטנה, בשם זכותה של האישה לאוטונומיה על גופה, גוברת על זכותו של העוּבּר לחיים. כאשר ספר מאניש את העוּבּר ומייחס לו תכונות של אדם מבוגר, הוא במשתמע מבכר את זכותו של העוּבּר לחיים על-פני האוטונומיה של האישה על גופה. בספר "קליפת אגוז" מקיואן לכן נוקט עמדה בפולמוס והוא למעשה כמו אומר לקורא: כיצד ניתן להרוג ייצור כה חמוד וכה אנושי?

קליפת אגוז • איאן מקיואן • מאנגלית: מיכל אלפון  הוצאת עם עובד • 2017 • 191 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר, למדתי לתואר ראשון במשפטים והוסמכתי כעורך דין. כעת דוקטורנט במשפטים באוניברסיטת תל-אביב [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.