הספר "קולות – עוני חדש בישראל" של עמיה ליבליך מבקש לעמוד על התופעה שמכונה עוני חדש. ליבליך, לטעמי המומחית מספר אחת בארץ לראיונות עומק איכותניים, אינה בוחנת תופעה זו דרך מדדים כלכליים ומספריים, כי אם באמצעות ראיונות עם אנשים שבעיני עצמם הם "עניים חדשים", קרי אנשים שעונים להגדרה "רוצים לחיות, לא רק לשרוד"; אנשים שעובדים במשרה מלאה, אך עדיין נותרים עניים. או כמו שהגדירה זאת אחת המרואיינות "זו ההגדרה של עני חדש: אני הולכת לעבוד, אבל אין לי כסף לאוטובוס לעבודה".

הספר מחולק לשלוש חטיבות: בחטיבה הראשונה, המכונה "סובלים בבושה", מרואיינים אנשים שרואים עצמם קורבן של הנסיבות ומנסים לפתור בעצמם את הבעיות האישיות שלהם; בחטיבה השנייה – "נאבקים בשיטה" – נכללים מרואיינים שטוענים כי העוני החדש הוא תוצאה של מדיניות ממשלת ישראל ושבאופן כזה או אחר השתתפו במחאה החברתית של 2011; ואילו בחטיבה השלישית נמצאים אנשים שמפלרטטים עם העוני החדש, כלומר לא עונים לחלוטין על ההגדרה הרחבה של ליבליך ונמצאים "על הגבול הדק".

התוצאה היא פסיפס אנושי מרתק של אנשים הישגיים שרכשו השכלה אקדמית ופתאום מבינים שכל העניין של השכלה "לא מוכיח את עצמו", שהם בקושי מחזיקים ראש מעל המים למרות שהם לא עשו שום דבר רע, לא עשו שום דבר רע, כפי ששבה ואומרת נורה, אחת המרואיינות; אנשים שהם גם עובדים וגם עניים "ואם אתה גם עובד וגם עני, אז משהו דפוק אצלך", כמו שאומרת אוריה, מרואיינת אחרת.

מעבר לכך שמקבצי הראיונות חושפים פנים שונים של תופעת העוני החדש, לדעתי התוצאה המרתקת היא שילוב של עוד שני גורמים: ראשית, ליבליך עלתה על תופעה שכמעט ולא נכתב עליה, בין השאר, כפי שנאמר בספר, מפני "קשר השתיקה", קרי אנשים שמתביישים לדבר על כך. בנוסף, משחקת לליבליך העובדה כי מדובר באבסורד שמערער את כל ההיגיון של המערכת הכלכלית, שמעודדת אנשים לרכוש השכלה אקדמית ולעבוד, והם עושים כך אך עדיין נותרים עניים.

*

מגוון הראיונות שבספר מסנוור בעושרו, והדבר כמובן מכריח לעשות סדר בראיונות. אחד היתרונות של הראיונות האיכותניים, קרי ראיונות שנעשים בכלים מחקריים אקדמיים, הוא הניסיון לנתח את הראיונות – כל ראיון בפני עצמו (למשל, כיצד המרואיין בוחר להציג את הדברים, מהיכן הוא מתחיל וכיו"ב); כל הראיונות ביחד (מוטיבים שחוזרים בראיונות); וכמובן, הראיונות הנוכחיים אל מול הספרות המחקרית שנעשתה עד כה בנושא זה.

וליבליך אכן עושה זאת. בנוסף למספר "הערות המחברת" שנשזרות בתוך הראיונות ושמביאות את המחשבות של ליבליך או את תיאור דברים שהתרחשו במהלך הראיונות, ליבליך עורכת ניתוח כזה בפרק האפילוג של הספר. אף הניתוח שבסוף הספר הוא פוקח-עיניים: ליבליך מקשרת בין מחקרה שלה למחקרים קודמים, והיא טוענת שמעבר לכך שלא נעשתה עבודה על עוני בישראל, היא עומדת על כך שמדובר בתופעה חדשה – זה הוא לא העוני המוכר לנו, עוני של "אנשי שוליים". האנשים בספר "שייכים למרכז, למעמד הבינוני בחברה הישראלית […] עוני חדש מעמיד בספק את הקשר בין השכלה להכנסה".

על אף הניתוח מעורר המחשבה שבאפילוג, לדעתי הספר היה נתרם לו המחברת הייתה מעמיקה את ניתוחיה. מצד אחד, הניתוח שליבליך עורכת הוא לרוב ניתוח בכלל הראיונות, היא לא מנתחת על ראיון בנפקד ובאפילוג היא כמעט אינה מביאה דוגמאות מהראיונות שערכה או מתייחסת לדוגמאות ספציפיות. במבנה כזה, שבו הניתוח נערך בסוף הספר, כמעט ואין מקום להתייחס למטאפורות יוצאות דופן, כגון אנשי המחאה החברתית שרואים את עצמם כמו החלוצים שבנו את הארץ, או שהם הרגישו שהם "נולדו מחדש" בעקבות המחאה. אין גם מקום לניתוח תופעות מדאיגות, כמו גילנות, הקושי לשרוד כלכלית כאשר יש ילדים עם צרכים מיוחדים, או שתיים מן המרואיינות שביקשו להשתמש באפשרות של פונדקאות (ואחת שאף עשתה זאת), בכדי להיחלץ מעט מהעוני.

מצד שני, האפילוג חסר ניתוחים ברמה מאקרו-סוציולוגית גבוהה יותר. ליבליך עורכת דיון בשאלה האם יש כאן מאפיין דורי, כאשר היא משתפת את הקוראים גם בתובנות של בני משפחתה. בהקשר זה ליבליך סבורה שרוב הבחירות של המרואיינים בספר מתאפיינות באומץ, והיא לא מקבלת לחלוטין את טענותיהם של תמר ועוז אלמוג בספרם "דור ה-Y כאילו אין מחר" – וכן תובנות דומות שהשמיע אחד מבניה – שמדובר בדור נהנתני, שמתקשה להתמסד ושמקדש את ערך ההגשה העצמית.

אני דווקא נוטה להסכים עם טענתם של אלמוג ואלמוג. במקום אחר ליבליך עורכת דיון במאפיין המקצועי המשותף של מרואייניה, ומציינת שחלקם עוסקים במקצועות הטיפוליים וחלקם עצמאיים, אולם ליבליך אינה מתעקשת על המשמעות האמתית של בחירה זו, והיא אינה מחברת בין הדיון הזה לבין הדיון שעוסק במאפיינים דוריים.

הן האנשים העצמאיים והן האנשים שעוסקים במקצועות הטיפוליים הם אנשים שערכים כמו חירות אישית, אוטונומיה והגשמה עצמית עומדים בראש מעייניהם. כמו שאומר אחד המרואיינים "יש עכבר שרץ מהר מהר על הגלגל הזה, והוא חושב שאם הוא ירוץ מהר יותר – הוא יצליח […] אני מפסיק לרוץ, ונפלתי בין השלבים של הגלגל. נפלתי החוצה. פתאום אמרתי – אני חופשי".

כלומר, מדובר בסופו של דבר ב"כלכלת רגשות", או ב"כלכלת ערכים": החברה מתגמלת אנשים שעוסקים במקצועות משעממים ומוסדיים, שערך היצירתיות בהם הוא לא גבוה, שכן אם המקצועות גם יהיו משעממים וגם בעלי הכנסה נמוכה, אף אחד לא ירצה לעסוק בהם; ומנגד, החברה מתמרצת-בחסר אידיאולוגיים או יזמים אחרים, כי היא יודעת שמרפאה-בעיסוק שבסוף החודש מסתכלת על התלוש ולא מאמינה, אומרת לעצמה אבל לפחות אני "מפזרת אור", כמו שציינה אחת המרואיינות שהיא מרפאה בעיסוק.

ניתן ורצוי בהחלט לבקר את החברה שבה מקצועות כמו עבודה סוציאלית מתוגמלים פחות, אבל לדעתי חשוב לשים את הדגש לכך שיש כאן אלמנט של בחירה: אם אני בוחר לעבוד כעורך-דין ולא כסופר או כחוקר, אני מקריב את ערך החירות האישית וההגשמה העצמית שלי תמורת ביטחון כלכלי.

אלמנט זה קשור גם להיבט המגדרי, שגם הניתוח שלו בספר לאקוני מעט. רוב המרואיינות של ליבליך הם נשים, כשלטענתה הדבר נובע מהיבט הבושה שנלווה להודאה בכך שאתה עני, וכן שנשים מרוויחות פחות מגברים. נתונים אלו כמובן נכונים, אבל גם כאן ההסבר של ליבליך הוא לדעתי אינו ממצה, וכמדומני שהסברים ברוח "הפמיניזם התרבותי" יפים לכאן.

הליך הסוציאליזציה של החברה פועל על כל בני האדם, נשים וגברים כאחד, אלא שנשים נענות לו פחות, ואילו גברים מפנימים באופן מלא יותר ערכים חברתיים. כמדומני שבאופן סכמתי נשים יותר קשובות לעצמן מגברים ולכן חשוב להן יותר ערך ההגשמה העצמית. מאידך, לגברים החברה משדרת שהם צריכים להיות חזקים ויציבים, הם אלו שצריכים לדאוג לביטחון הכלכלי, וברוב המקרים הם לא יכולים להרשות לעצמם שיקולים של הגשמה עצמית. לכן גברים אולי פחות עונים להגדרה של עוני חדש, אבל הם גם פחות מאושרים, או למצער פחות מודעים לעצמם. ברור כי מדובר בהסבר גורף שאינו מתאים לכל הגברים והנשים, אך כמדומני שהוא לפחות עונה במקצת על שאלת מיעוט הגברים בספר.

למעט ניתוח מגדרי ודורי, ליבליך אינה עורכת ניתוחים סוציולוגיים אחרים, שהם אולי הלחם והחמאה של כל מחקר סוציולוגי: מה השיוך העדתי והאתני של המרואיינים והמרואיינות? כמה מהם מזרחיים וכמה אשכנזיים? האם יש בכלל דתיים? ומה עם פלסטינים? אין כלל ניתוח שעוסק במאפיינים אלו, ועד כמה שהצלחתי לבחון, רוב המרואיינים בספר הם אשכנזים וחילונים (למעט אחת, אם אינני טועה). דברים אלו עוררו אצלי את התהייה: האם תופעת "העוני החדש" נוגעת רק לאשכנזים-חילונים? אם לנקוט בביטוי שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג – האם לא מדובר בעוד אחת מרעידות-המשנה של "קץ שלטון האחוסלים"?

קולות – עוני חדש בישראל • עמיה ליבליך • פרדס הוצאה לאור, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה • 2017 • 288 עמ'