פסטיבל עכו לתיאטרון אחר: סקס, הישרדות ודילמות מוסריות

זה לא היה פסטיבל בועט ופרובוקטיבי כפי שפסטיבל לתיאטרון אחר יכול להיות. הפסטיבל גם לא סיפק שערוריות פוליטיות, כפי שקרה בשנים החולפות. אבל היו בו כמה הצגות מסקרנות, שיוצריהן התמודדו בהן עם חומרים מאתגרים

Print Friendly

ראיתי את ההצגה "דרקונים וזונות", שזכתה במקום הראשון בפסטיבל עכו, ועם כל ההערכה ליוצריה, לא הייתי מעניק לה את המקום הראשון. מה שבטוח, היא לא תיאטרון אחר. השיפוט בפסטיבל לתיאטרון אחר הוא בעייתי, מאחר שבכל שנה מתחלף צוות השופטים, ולכל הרכב יש טעם וקריטריונים משלו. אני כותב זאת מתוך ניסיוני כשחקן ויוצר (בפסטיבלים הראשונים) וכמי שכמעט לא החמיץ אף פסטיבל ב-39 שנות קיומו. בכל שנה כמעט מתעורר ויכוח – מי תהיה ההצגה הטובה ביותר והאם היא באמת "אחרת".

לא תיאטרון אחר. "דרקונים וזונות". צילום: אילן בשור

אחרי שבשנה שעברה וגם בשנים אחרות, סיפק הפסטיבל כמה שערוריות פוליטיות, השנה זה היה פסטיבל רגוע יותר למרות שגם הפעם  עסק בחומרים טעונים – גירוש והגירה, ופרשת ילדי תימן. רוב ההצגות עסקו במצוקות אישיות של היחיד מול החברה והשלטון, ובדילמות מוסריות. לא נראו הצגות פרובוקטיביות במיוחד – וחבל. השנה הפסטיבל היה גם צעיר יותר מבחינת המשתתפים והיוצרים. פסטיבל עכו עדיין מחפש את עצמו – וזה בסדר. היוצרים שומרים על חדוות יצירה ותשוקה. מדובר בסיפור הצלחה. את המקום הראשון אני מעניק לקהל, שנוהר בהמוניו לפסטיבל וממלא את האולמות, גם של הצגות התחרות וגם של האירועים האחרים.

מבין הצגות התחרות אני רוצה לציין שתיים שאהבתי במיוחד, בעיקר בזכות האומץ של היוצרים להתמודד עם חומרים מאתגרים: ההצגה "רעב" נוצרה על פי הסרט "הטבח, הגנב, אשתו  והמאהב", וגם קצת בהשראת חנוך לוין. סיפור על סקס, אוכל ויצרים אפלים, וגם ביקורת נוקבת על חברת השפע.

סקס, אוכל ויצרים אפלים. "רעב". צילום: אילן בשור

על ההתחלה הצופים מקבלים יין ומתיישבים סביב  שולחנות, שיוצרים מלבן ענק, כאשר ההתרחשות  מתקיימת ממש במרחק נגיעה מאיתנו. בהחלט תיאטרון אחר, לא רק מבחינת הלוקיישן, משחק מעניין, חבל רק שהגימיקים באים על חשבון התוכן.

הצגה נוספת שמשכה את תשומת ליבי היא  "הטקס שלא היה".  מחזמר פופ פרוע ומופרע, שמתרחש בבית המקדש ושוחט כמה פרות קדושות. סיפור על בגידה וניאוף, שיחות עם אלוהים וקומדיה של טעויות. אין רגע דל. הייתי שמח לראות את שתי ההצגות האלה ממשיכות להופיע גם אחרי הפסטיבל. כנ"ל גם תיאטרון המחול "שמימיים", שזכה בכמה פרסים.

פופ בבית המקדש. "הטקס שלא היה". צילום: אילן בשור

בשביל הצגות אלה ואחרות, גם אם הן רחוקות משלמות, והן רחוקות, כדאי לבקר בפסטיבל לתיאטרון אחר, כי לא תראו אותן בשום מקום אחר. אני מקווה שבשנה הבאה נחזור לראות גם הצגות פוליטיות נושכות, בועטות ושנויות במחלוקת, כי פסטיבל עכו הוא ממש המקום לעסוק בחומרים כאלה וגם משום שהתיאטרון הממוסד לא מעלה הצגות כאלה.

בניגוד למה שחושבים, הסיבה אינה נעוצה, בדרך כלל, באיזו שרת תרבות שמאיימת בסתימת פיות, אלא שהניסיון מראה, כי קהל המינויים לא נוהר אחרי סאטירות פוליטיות, אם אינן מבריקות במיוחד. וגם, לצערנו, אין לנו מחזאים פעילים שכותבים מחזות פוליטיים, מלבד יהושע סובול, ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר הוא המקום לגלות כותבים כאלה. הכדור נמצא אצל המנהל האמנותי החדש, שלום שמואלוב, שינהל גם את הפסטיבל ה-40, בתקווה שאף אחד מהפוליטיקאים והקומיסרים, שמנהלים את הפסיבל, לא יפריע לו.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>