"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המוזיקלית המיוחלת על להקת הרוק הבריטית, 'קווין', ובמיוחד הזמר המוביל – פרדי מרקורי, עברה דרך חתחתים במסעה למסך הגדול. הסרט עבר מספר שינויים בליהוק (במיוחד השחקן בתפקיד הראשי), בטרם רמי מאלק לוהק ("מר רובוט") כמרקורי ו-בריאן סינגר ("החשוד המיידי") מונה כבמאי. צרותיו של הסרט "רפסודיה בוהמית" לא נגמרו שם, כיוון שסינגר פוטר בעיצומה של ההפקה בשל היעדרותו הבלתי מוסברת מסט הצילומים, לאחר שהסתכסך עם הצוות / השחקנים. על כן, התוצאה הסופית הסרט לא בהכרח מצדיקה את כל המהומה שיצרה אותו: על אף הופעה חזקה של מאלק, "רפסודיה בוהמית" מופצת כגרסה ממלכתית ונקייה של 'קווין' (מלכה), לעיתים מוגזמת ומלוטשת יתר על המידה, שקצת פוחדת להתמודד עם חייו האמיתיים של מרקורי ואהבת היצירה.

"רפסודיה בוהמית": רמי מאלק כפרדי מרקורי

התסריט של "רפסודיה בוהמית" מאת אנתוני מקארטן ("התיאוריה של הכל") – נבנה על סיפור שלו ושל פיטר מורגן ("הכתר") – על בסיס נוסחה ביוגרפית אופיינית וצפויה, המאזכרת את האירועים המרכזיים בחייהם של צוות להקת 'קווין' ומרקורי, שהגיעו לשיאם בקונצרט Live Aid ב-1985. ככזה, הסרט עושה עבודה מכובדת ומשרטט את הסיפור המוכר כיום של חברי הלהקה שחורטים את דרכם לתהילה, מתפרקים, מתפייסים, אך לא ממש מספק תובנה אמיתית עליהם כבני אדם. מרבית הסרט מתמקד בחוויותיו של מרקורי, וחושף מעט מאוד על שאר חברי הלהקה – לטוב ולרע. מאחר ש-בריאן מיי ו-רוג'ר טיילור היו יועצים יצירתיים על הסרט, הם עלולים להיות אשמים בכך שהמעיטו מחייהם בסיפור הלהקה (כולל החלקים הלא מחמיאים כל כך), תוך מסווה של 'כיבוד' מרקורי – על ידי התמקדות בדרמה האישית שלו.

אף על פי שסינגר הוא הבמאי היחיד החתום על כתוביות הסיום של "רפסודיה בוהמית" (לפי תקנות איגוד הבמאים האמריקני), נתח משמעותי מהפקת הסרט היה תחת פיקוחו של דקסטר פלטשר ("אדי הנשר"). מאחר שהאחרון עקב אחר מחברותיו של סינגר, הסרט עקבי בצורה אופיינית ומרגיש כאילו הופק על ידי רואה חשבון שעובד על פי כל התקנות והכללים. הבעיה היא, שאין ממש חזון והסרט גם לא אישי, ועל כן מסתמך במידה רבה על טכניקות בסיסיות, כמו מונטאז'ים נוצצים המכסים כמויות עצומות של זמן (במיוחד כאשר להקת 'קווין' בסיור עולמי), ולא ממש מוסיף מידע נוסף על הנרטיב. באופן דומה, "רפסודיה בוהמית" מחקה את ההופעות החיות של 'קווין' בצורה מושלמת, ובאופן זה ניתן ללמוד כיצד הלהקה מיצבה עצמה לפסגת העולם באותה תקופה. הסצינה המחקה את קונצרט 'לייב אייד' היא כנראה הקטע הטוב בסרט, אם כי השימוש בשחזורים דיגיטליים ותקריבים נראה מעט מוגזם.

ההופעה של מאלק כמרקורי היא בקלות רבה גולת הכותרת של "רפסודיה בוהמית", גם כאשר השיניים המזויפות שלו אינן משכנעות, האופן שבו הוא לוכד את התנהגותו המוחצנת של הזמר מפתיעה למדי. ממש כמו בחייו האמיתיים, יש רגע שבו האישיות הנועזת של מרקורי נכשלת להערים על הסובבים אותו, בין אם הוא מופיע על הבמה או נמצא בתחתית חייו – מבחינת קריירה ואישית. לשאר חברי להקת 'קווין' אין הרבה מה לעשות בסרט, בהשוואה, ולכן השחקנים שמאחוריהם מרגישים קצת מבוזבזים פה, למרות ההופעות היפות שלהם. כנ"ל לגבי לוסי בויטון ("מועדון שנות ה-80") כ-מרי אוסטין, שקשריה המסובכים עם מרקורי אינם מפותחים ואינם מותירים הרבה השפעה רגשית. לגבי מייק מאיירס: תפקידו מסתכם בבדיחה מתמשכת על השימוש בשיר 'רפסודיה בוהמית' בסרט "עולמו של וויין".

למרבה הצער, האלמנט שגורר את "רפסודיה בוהמית" מטה הוא התיאור המאכזב על מיניותו של מרקורי, אורח חייו האישיים ונסיגתו כתוצאה ממחלת האיידס. הסרט פשוט עושה עבודה גרועה מבחינת המורכבות בזהותו המינית של מרקורי ויחסיו האישיים המבולגנים, במיוחד עם מנהלו האישי, פול פרנטר (אלן ליץ', "אחוזת דאונטון"). "רפסודיה בוהמית" גם נופל כשמדובר בבחינת הקשיים של הגיבור עם המורשת הפרסית שלו, תוך ניסיונות להמעיט באתניות האמיתית שלו על ידי אימוץ שם הבמה שלו במקום. בקיצור: בשל שאיפת הסרט להפוך את מרקורי לנגיש יותר למיינסטרים, הסרט מאבד אותנטיות, נראה ממורק יתר על המידה ומרגיש מכובס בחום גבוה.

בסופו של דבר, "רפסודיה בוהמית" אינו סרט רע, אלא סרט בינוני מבחינת ביוגרפיות הוליוודיות. ההופעה של מאלק בהחלט עוזרת להרים את הרמה, אבל הסרט מסתכם כדרמטיזציה בטוחה לילדים על החיים של מרקורי, ובדיוק כפי שחברי 'קווין' שהשתתפו בהפקה רצו – לטוב ולרע. הביצועים המוזיקליים של "רפסודה בוהמית" ימשיכו להנעים את אוזני הצופים גם כמה ימים אחרי הצפייה בסרט, וזו כנראה מעלתו הטובה ביותר.

XXX