הפסנתרן עטור הפרסים שימון נרינג פתח את נגינת הקונצ'רטו במי מינור של שופן בצליל מלא, אבל כבר בפתיחה בלט העדר הבהירות בפרשנותו, בעיקר בנגינת הארפג'ים. התזמורת הפילהרמונית נענתה לנגינתו בצליל רועם – אך מבלי לכסות אף תו בנגינתו. העדר הנשמה היתרה בלט בביצוע זה. תחתיו ביכרו הסולן והתזמורת לנקוט בהאטות מופלגות, שהלמו את הסגנון הרומנטי אך לא היו מידתיות.

התזמורת לא ניגנה יחד עם הסולן. העדר התיאום ביניהם – בלט כבר בפרק הראשון. נגינתו של שמעון נרינג התאפיינה בצליל מלא וקצת מוצק מדי. מי שהפליא ביפי נגינתו היו כלי הנשיפה, בעיקר האבוב. לסולן הייתה אחיזה מרשימה בפסנתר אבל הרובאטו שלו היה מופרז. הפסנתרן התרפק אך התזמורת נענתה לו בעצמה נטולת חמלה. בעיקר חסרה תחושת הגעגוע הרומנטי מנגינת התזמורת. ואילו מנגינתו של הסולן נעדרו הקישוטים, הלגטו ובעיקר תחושת הריחוף. תחת לגטו הרבה הפסנתרן להשתמש בפדל. הייתה מעין תחרות סמויה בינו לבין התזמורת מי מאט יותר. בסוף הפרק הראשון,- בנגינת האקצ'לרנדו, מרח הפסנתרן את התווים והטרילים. התזמורת והסולן הבליטו בצליל רועם את הפעמה. הפסנתרן לא השתלב בנגינת התזמורת  ובעיקר חסר היה תהליך בנייה שלו ושל התזמורת. היו רק פורטה פתאומי ופיאנו פתאומי – אך אמצע לא היה. גודש ההאטות בנגינת הסולן פירק את המתח מנגינת הקונצ'רטו; היה יותר מדי שמאלץ בפרשנותו. רק באקצ'לרנדו השני נארג הפסנתרן לחיק התזמורת. המענה של כלי הנשיפה היה מרשים בניקיונו. האקלצ'רנדו בכלי הנשיפה מסך חיים לביצוע.

בפרק האטי ניתן היה להתענג מהרכות המלטפת בנגינת התזמורת ובעיקר מיפי נגינתם של כלי הנשיפה מהמתכת. לפסנתרן היה סופסוף פיאניסימו. גלי הדינמיקה בנגינתו – היו מעוררי התפעמות. יפה במיוחד הייתה הסיומת בה "התאדה" הסולן. מופלאים היו הרכות בנגינת האבוב והדימינואנדו  של הפסנתרן. שמעו בסוף רצף של צלילים בבהירות בפסנתר. בנגינת הקדנצה הגיע השמאלץ הרומנטי לשיאו. אך שוב – ההאטות המופלגות הרסו הכול. בלט העדר התאום בין התזמורת לנגן, אך הייתה  נביעה הכרחית  מהפרק האיטי למהיר. ההפסקות של התזמורת  – נשמו!

הקצביות בנגינת התזמורת הייתה מלאת חיים, אך התזמורת והסולן התחרו מי מנגן בצליל רועם ונוקשה יותר. בעיקר התאפיין הצליל בהעדר תשוקה. לפרקים לא עמדה התזמורת בקצב המהיר של הפסנתרן אך ניגנה תדיר בצליל חי. שינויי הקצב הקיצוניים בנגינת הסולן לא יכלו לבוא תחת רומנטיקה בעיקר משום ש"מרח" ולא שמעו בבהירות את הצלילים. חסרה בעיקר שקיפות בנגינת הפסנתרן והתזמורת.

את הסימפוניה החמישית של מאהלר יכולה הפילהרמונית לנגן גם תוך כדי שינה. הפתיחה הייתה מרשימה ומצמררת. יפה במיוחד היה הניקיון המופתי של החצוצרות וכלי ההקשה גם בקצב המנוקד. המנצח הפריז בהאטות ש"פירקו" את המתח בנגינת הסימפוניה. הירידה לפיאניסימו הייתה מעוררת התפעמות. ליטוש הפרטים של המנצח – היה מושלם ומסך רוח חיים.  אך מרוב פרטים לא ראו את המכלול של הסימפוניה. לקצב המנוקד לא הייתה כל משמעות משום שהמנצח האט מדי. ההתהוללות של האקצ'לרנדו הפתאומי הייתה סוחפת אך ניגודו – ההאטות המופרזות פוררו את הסימפוניה וגרמו לפיזור יתר. חסרה לכידות בנגינת התזמורת.

יפה הייתה בנגינת הסקרצו הדרך בה "התפרקו" כלי הנשיפה לכלי ההקשה – בעיקר לטימפני ולכלל התזמורת. הפיאנו הפתאומי בצ'לי נשמע כמו חלום שנגוז. למנצח הייתה ריתמיות נהדרת אבל נטייה למלודרמה.  הוא הבליט את הסערה אבל הטוטי התזמורתי לא היה מלוכד ובלטה עייפות החומר בנגינת התזמורת. כלי הקשת – ניגנו כל אחד בסולם אחר בצליל מוחצן ולא מלא.  בפרק האטי – שמעו בבירור את המטוטלת של הקֶצב,  והנבלנית יוליה רובינסקי גנבה את ההצגה ביפי נגינתה. כלי הנשיפה – בעיקר החלילים – ניגנו בליריות מדובבת. הקצב המנוקד בכלי הנשיפה לא היה מספיק מחודד ולכן הביצוע נשמע לעתים קצת תפל. לא הייתה  נביעה הכרחית מהפרק האטי למהיר. הייתה יותר תחושה של קפיצה מאפיזודה לאפיזודה.

את הסקרצו ניגנה התזמורת בריבוא ריבואות גוונים. ליטוש הפרטים של המנצח – היה מושלם. אך הוא בא תחת ראיית מכלול הסימפוניה. הצ'לי והקונטרבס עמדו בגבורה בנגינת הקצב המנוקד אבל הוויולות הפליגו באי ניקיונות. מרשים היה הדיוק הריתמי בעיקר בנגינת התופים.

בתום הסימפוניה – כשסוף סוף התחילה בניית מתח, הבליט המנצח את החזרות האינסופיות של מאהלר משום שחזר על עצמו בדינמיקה.  וכך, דווקא כשהתחיל הביצוע של הסימפוניה להיות סוער וריתמי, – הסתיימה הסימפוניה בחטף.