★★★★★

לפני הכל "רודף העפיפונים" היא הצגה יפה. יש בה רגעים קסומים, תמונות רבות השראה (התפאורן ניב מנור) תנועה יצירתית (הכוריאוגרף עמית זמיר) ומוזיקה עוצמתית. כל זאת בהשראת העיר קאבול, בירת אפגניסטן, שבה מתרחשת מרבית העלילה.

זהו סיפור מורכב ופתלתל על חברות ואהבה, על שקרים, בגידות, ייאוש ותקווה, חמלה ורגשות אשמה ועל מחירה של  נאמנות. וזה גם סיפור על פליטים ומהגרים ומדינה תחת טרור. בהמשך – העלילה נעה בין אפגניסטן לארצות הברית ובין שלטון האימים של הטאליבן לאסון התאומים בניו-יורק.

הבמאי נועם שמואל הצליח להתגבר על מכשולים רבים בהעברת הרומן לבימת התיאטרון, אבל לעיתים המשימה היתה גדולה עליו. למרות זאת, מדובר בהישג אמנותי. זה אינו מובן מאליו. לפחות לא בתיאטרון הישראלי. למרבית היצירות הספרותיות שעברו לבמה, קרה משהו לא טוב באמצע הדרך.

גם כאן המעבר לא היה חלק. החלק הראשון של ההצגה נראה ונשמע לעיתים כמו תיאטרון סיפור. יש תפקיד אחד ממשי, לגיבור המספר, ושאר השחקנים מסתפקים בתפקידים קטנים, שמקדמים את העלילה ויוצרים את האווירה. גם אם מדובר בדמויות חשובות, השחקנים "מסמנים" אותן ולא ממש חיים אותן. בחלק השני הסיפור מקבל תפנית דרמטית, הדמויות מקבלות משמעות וההצגה היפה מצליחה גם לרגש. ולשם כך אנחנו באים לתיאטרון. לא רק לראות תמונות יפות.

לאבי אזולאי, בתפקיד הראשי, יש נוכחות כובשת וטובים גם פיראס נאסר, יולי סקר, דורון תבורי, כרמל קנדל, רוני עינב והלל קפון. הרבה מחמאות אני נותן לבמאי ולשחקנים על עבודת הצוות הטובה ועל ההרמוניה שזורמת על הבמה. עבודת הצוות מחפה על הרגעים הפחות מעניינים בהצגה הארוכה (שעתיים וחצי כולל הפסקה). "רודף העפיפונים" אינה הצגה מושלמת, אבל היא יצירה תיאטרונית מיוחדת, ובמילה אחת: חוויה.