"אמסטרדם" בתיאטרון חיפה: אמסטרדם לא מחכה לי

השחקנים של "אמסטרדם" עוסקים רוב הזמן במשחקי מילים, בלהטוטי לשון וביצירת תמונות "מעוצבות", אבל תכלס, על הבמה לא קורה משהו מעניין, נועז או מרגש

"אמסטרדם" בתיאטרון חיפה: אמסטרדם לא מחכה לי

השחקנים של "אמסטרדם" עוסקים רוב הזמן במשחקי מילים, בלהטוטי לשון וביצירת תמונות "מעוצבות", אבל תכלס, על הבמה לא קורה משהו מעניין, נועז או מרגש

★★★★

הכל מתחיל בגלל חביתה. בתחילת המחזה, שכתבה מאיה ערד יסעור, הגיבורה מבקשת להכין חביתה, אבל הגז נגמר – ומכאן מתחילים לרוץ סיפורים רבים, שנעים בין מציאות לדמיון, ועוסקים כמעט בכל דבר: בדידות, אהבה, זהות וזרות, סדר עולמי ואפילו שואה.

הקונספט לא עובד. צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שביימה מור פרנק, בנויה בסגנון של ריבוי קולות דוברים, אבל הקונספט הזה עובד רק בהתחלה. הסיפור המרכזי נעלם בתוך ים הבירבורים והבלאגן על הבמה. השחקנים עוסקים רוב הזמן במשחקי מילים, בלהטוטי לשון וביצירת תמונות "מעוצבות", אבל תכלס, על הבמה לא קורה משהו מעניין, נועז או מרגש.

לפעמים ההצגה נראית כמו אוסף של משפטים ורעיונות שאין ביניהם קשר. רק ברגעים בודדים הסיפורים מתחברים ויוצרים משמעות או עניין. "אמסטרדם" היא מסוג ההצגות, שהתוכניה שלהן מעניינת הרבה יותר מההתרחשות על הבמה. חבל שהכוונות הטובות בתוכניה לא גלשו ברובן לבמה.

אותי זה מפתיע כי אותה קבוצת צעירים מוכשרת, "החיפאית", העלתה לאחרונה הצגה מקסימה ומשעשעת – "איך לקום מכיסא", שזכתה כאן לציון גבוה, בזכות הרעיון, הרעננות והאנרגיה. ההצגה בישרה על רוח רעננה שנושבת בתיאטרון חיפה. אבל "אמסטרדם" היא הצגה שמחפשת את עצמה והולכת לשומקום.

אוסף של משפטים ורעיונות שאין ביניהם קשר ותמונות יפות. צילום: יוסי צבקר

זה אומנם תיאטרון אחר עם שפה מקורית, ועם שחקנים טובים, אבל גם תיאטרון אחר צריך להעביר לצופים חוויה מיוחדת, רעיון מקורי או רגעים בלתי נשכחים. כאן הקוספט שולט בתוכן, בסגנון ובשחקנים. לעיתים נדמה שההצגה היא מייצג מורחב.

הגיבורים של "אמסטרדם" מנסים לעשות סדר בעולם ובחייהם הפרטיים. אני יצאתי מבולבל מההצגה, ובעיקר מאוכזב. אמסטרדם לא מחכה לי.

★★★★

הכל מתחיל בגלל חביתה. בתחילת המחזה, שכתבה מאיה ערד יסעור, הגיבורה מבקשת להכין חביתה, אבל הגז נגמר – ומכאן מתחילים לרוץ סיפורים רבים, שנעים בין מציאות לדמיון, ועוסקים כמעט בכל דבר: בדידות, אהבה, זהות וזרות, סדר עולמי ואפילו שואה.

הקונספט לא עובד. צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שביימה מור פרנק, בנויה בסגנון של ריבוי קולות דוברים, אבל הקונספט הזה עובד רק בהתחלה. הסיפור המרכזי נעלם בתוך ים הבירבורים והבלאגן על הבמה. השחקנים עוסקים רוב הזמן במשחקי מילים, בלהטוטי לשון וביצירת תמונות "מעוצבות", אבל תכלס, על הבמה לא קורה משהו מעניין, נועז או מרגש.

לפעמים ההצגה נראית כמו אוסף של משפטים ורעיונות שאין ביניהם קשר. רק ברגעים בודדים הסיפורים מתחברים ויוצרים משמעות או עניין. "אמסטרדם" היא מסוג ההצגות, שהתוכניה שלהן מעניינת הרבה יותר מההתרחשות על הבמה. חבל שהכוונות הטובות בתוכניה לא גלשו ברובן לבמה.

אותי זה מפתיע כי אותה קבוצת צעירים מוכשרת, "החיפאית", העלתה לאחרונה הצגה מקסימה ומשעשעת – "איך לקום מכיסא", שזכתה כאן לציון גבוה, בזכות הרעיון, הרעננות והאנרגיה. ההצגה בישרה על רוח רעננה שנושבת בתיאטרון חיפה. אבל "אמסטרדם" היא הצגה שמחפשת את עצמה והולכת לשומקום.

אוסף של משפטים ורעיונות שאין ביניהם קשר ותמונות יפות. צילום: יוסי צבקר

זה אומנם תיאטרון אחר עם שפה מקורית, ועם שחקנים טובים, אבל גם תיאטרון אחר צריך להעביר לצופים חוויה מיוחדת, רעיון מקורי או רגעים בלתי נשכחים. כאן הקוספט שולט בתוכן, בסגנון ובשחקנים. לעיתים נדמה שההצגה היא מייצג מורחב.

הגיבורים של "אמסטרדם" מנסים לעשות סדר בעולם ובחייהם הפרטיים. אני יצאתי מבולבל מההצגה, ובעיקר מאוכזב. אמסטרדם לא מחכה לי.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן