זמר הבריטון האגדי תומס המפסון ברסיטל בו הוא מבצע שירים של שוברט מתוך "שירת הברבור" של היינה, שירים של ליסט ושירים של גוסטב מאהלר מתוך "קרן הפלאים של הנער"; על הפסנתר מלווה מצ'יי פיקולסקי; היכל התרבות, 10.12.2018
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לא בכל יום זוכה הקהל הפילהרמוני לחיבוק של זמר הבריטון הנודע תומס המפסון. ידיד ישראל חזר לסדרת קונצרטים ובהם רסיטל ייחודי כשעל הפסנתר מלווה אותו מצ'יי פיקולבסקי – אמן בפני עצמו.
המייחד את הבריטון תומס המפסון – הוא קולו הגדול והמשוחרר. דומה שקולו כה גדול עד שעיקר המאמץ הוא להסות אותו. מה שמאפיין את שירתו הוא ההזדהות המוחלטת שלו עם הטקסט המושר: אין אף צליל או מילה מקריים. ובעיקר – הענווה והפשטות הבלתי אמצעית שבה הוא מגיש את השירים.
בשיר האהבה "תמונתה" – האט תומס המפסון ושר בפיאנו לירי ומלא הבעה. הפן הכרומטי הובלט. הפסנתרן האט והליווי המצמרר השלים את מילות השיר.
בשיר "בת הדייג" – שמעו בעליל את שכשוך מי הפלגים. הכל היה בתנועה וזרימה – עד לרגע הקסום של הסיומת בו "התאדו" הצלילים בשירה ובליווי על הפסנתר.
בתיאור "העיר" – מסך הליווי על הפסנתר קצב וחיים לשיר בעיקר בזכות מקצבי הסינקופה – לכל מילה יש משמעות. הליווי היה אופרה בפני עצמה. הליווי הכרומטי בשיר "הים" – שנשמע כמו גלים עגולים של תיבת נגינה – הוסיף חיים. ברכות מלטפת תיאר הסולן את הדמעות. כאן היה הקצב האיטי במקומו. הבית האחרון הפך לסוער משום שתיאר כיצד "הרעילו" אותו הדמעות. הליווי ש"התאדה" בסיומת – היה מופלא.
לא תמיד היו ההאטות במקומן – למשל בסיומי פראזות. בשיר מלא המסתורין "בחצות הליל" – הייתה מופלאה הדרך בה "גווע" – גם על הפסנתר. הפסנתרן עיצב את הפסקאות וסיים אותן בדרך מעגלית כשהוא יורד לפיאנו בתום כל פסקה.
הליווי של הפסנתרן היה "אופרה" בפני עצמה. למשל בשיר של ליסט המתאר את שלושת הצוענים – הסטקאטו היה חד והליווי הווירטואוזי של הפסנתרן הוסיף ברק לביצוע השירים גם אם לעתים מיהר מדי.
כששר המפסון שיר היתולי נוסח "נגמר נגמר" – הוא הפך לדרמטי. הסולן הקפיד על פיסוק שהעצים את הדרמה. כשתיאר בשירתו עצבות – האט. להמפסון יש יכולת נדירה להחזיק צליל לאורך זמן ממושך. החיות בנגינת הליווי על הפסנתר העצימה את הדרמה.
מלא מסתורין היה ביצוע השיר "בחצות הליל". יפה במיוחד הייתה הדרך בה "התאדו" הצלילים גם על הפסנתר. לא תמיד היו ההאטות במקומן – למשל בסיומי פראזות. הפסנתרן עיצב את הפראזות בדרך מעגלית כשהוא יורד לפיאנו בתום כל פסקה.
בביצוע "הצוענים" – הייתה נשמה משום שהמפסון לא מיהר. הוא שר על החיים הארציים לעומת השמימיים – וניתן לחוש את ה"שמימיות" באמצעות הלגאטו.
הסולן לא רק מתרגם את הטקסט לצלילים – אפשר ממש "למשש" את המילים בביצועו. שמעו את המעגליות בשירים של שוברט. הוא שר "פשוט" – ללא התחכמויות.
הקַדמות שניגן הפסנתרן לפני כל שיר – הכתיבו את הטון של השירים.
דווקא האתנחתות וההפסקות של הזמר – היו במקומן והעצימו את הדרמה.
במיטבו היה המפסון בשיר החותם "הכפיל" בו הגיעה הדרמה לשיאה. הסולן התחיל מפיאנו מצמרר והעפיל לגבהי המתח. בד בבד הבליט את המסתורין של הדמות המתוארת. בעיצוב הפראזות – הוא נעזר בדינמיקה, ובנה את המתח באיטיות על ידי הגייה של כל אות ואות ובאמצעות הפסקות. הוא הדגיש רק את מילות המפתח. הסולן לא העפיל לפורטיסימו כדי ליצור מתח אלא הבליט הברה חוזרת ואת הטרילים של הפסנתר. למשל בשיר "החיים הארציים", – נבנה המתח דווקא בירידה לפיאניסימו חרישי. או בשיר האחרון מתוך המחזור "קרן הפלאים של הנער" "Urlicht" (אור קדומים)- הפיאנו דווקא העצים את המתח. הוא תיאר את השמיימיות בפיאנו – וההאטה תרמה לדרמה.
היה זה תענוג נדיר להקשיב לתומס המפסון ששר ללא כל לחץ על הקול – הכול משוחרר. סיפור העלילה היה דרמטי ועוצר נשימה בשל הביצוע שהיה בו גם מסתורין מצמרר.
בשירים של מאהלר הצליח הזמר האגדי לתאר לא רק את השינויים במצבי הרוח אלא את הדרמה הקיומית של הבריאה.