★★★★★
נתן אלתרמן כתב דרמה פיוטית שעוסקת במתח שבן האמנות והחיים. הטקסט מורכב ולא קל לפיצוח מבחינה בימתית. עד היום המחזה הועלה רק פעם אחת בתיאטרון הרפרטוארי (הקאמרי), ב-1962, עם חנה מרון ויוסי ידין בתפקידים הראשיים.
זו היתה תקופה אחרת, שבה הקאמרי החל את צעדיו הראשונים, ולהעלות את המחזה הראשון שכתב אלתרמן היתה משימה מכובדת ומאתגרת. היום, להעלות את "פונדק הרוחות", נראית משימת התאבדות כמעט עבור תיאטרון רפרטוארי. ולו רק מבחינה זו אני מוקיר את האומץ של הבמאית והמעבדת שיר גולדברג ושל תיאטרון החאן. על התוצאה, נדבר בהמשך.
העלילה בקצרה: חננאל, גבר צעיר, נקרע בין אהבתו לאשתו נעמי, לבין רצונו להגשים את עצמו כאמן ולזכות בתהילה. הוא מקריב את אהבתו למען האמנות, ואשתו מסכימה להקריב את עצמה ולמכור את גופה למען הקריירה של בעלה. הם נפרדים – ונשבעים להיפגש אחרי 12 שנים, באותו מקום ובאותה שעה.
ייסורי חננאל הצעיר מלווים אותנו לאורך ההצגה ואנחנו תוהים על נפשו הקרועה של האמן, שאינה מוצאת מנוח ומזדהים עם ליבה השבוא ועם געגועיה של נעמי לבחיר ליבה:
"עכשיו הנה כולי סביבך, כולי איתך, כולי נושאת אותך אלי. רק בוא כבר, בוא. אתה תמצא אותי שמחה, טובה ומלאת אושר. אלוהים, נדמה לי כי לא ידעתי אושר כה מלא כמו ברגע זה.רק בוא כבר, בוא".
שחקני החאן שוברים את השיניים, אבל מתמודדים יפה עם הטקסט של אלתרמן, שבלי להיכנס לרכילות, יש בו סממנים אוטוביוגרפים ברורים. בעיקר אציין את אריאל וולף בתפקיד חננאל ואת סוזנה פפיאן בתפקיד נעמי. לשניהם יש כמה רגעים נפלאים ביחד. טובים גם עירית פשטן, אריה צ'רנר ויהויכין פרידלנדר. יחד עם זאת רוב שחקני הלהקה סובלים, שוב, מתסמונת "משחק יתר". במקום להיות הדמוניות עצמן, הם נוטים לשחק אותן.
שיר גולדברג ביימה הצגה רגישה, שאינה שומרת על רמה אחידה. לפעמים הטקסט נותר ברמה הספרותית ולא מתורגם לבמה, ואלה רגעים לא קלים לקהל. אבל לחובבי אלתרמן עובדה זו לא אמורה להפריע במיוחד. "פונדק הרוחות" היא הצגה קסומה ואינטימית, נוגה ולא אופטימית, ומיועדת לקהל שמחפש עומק ורגש ולא לחם ושעשועים. יצאתי מההצגה מהורהר על ההתנגשות בין החיים לאמנות, ועם טעם של עוד.