לכבוד יום האשה, סקרנו למענכם את אופנת הנשים העובדות: מחליפות העסקים הנשיות הראשונות בראשית המאה העשרים, דרך קוקו שאנל והמהפכה שהנהיגה בלבוש הנשי, הלאה לרוזי המסמררת ונבקר גם בשנות השמונים עם כריות הכתפיים האימתניות. לשמחתנו, בסוף המסלול מחכה לנו האופנה הפלורליסטית והנוחה של ימינו

מאת אריאלה גויכמן

יום האישה הבינלאומי המצוין מדי שנה היום, השמיני במרץ, חוגג את תהליכי העצמאות החברתית והכלכלית שעברו הנשים. הכל החל ב-8 במרץ 1857 עם קבוצה של עובדות מפעל עניות בניו-יורק, שחוו מהלומה קשה כאשר עבודתן הפכה לפתע מיותרת בשל מכשור חדש שהביאה איתה המהפכה התעשייתית. נשים אלו היו אולי בין הראשונות בהיסטוריה המודרנית שהבינו שיש בידן את הכוח לשנות דברים: הן פתחו בהפגנה, שלמרות שפוזרה על-ידי המשטרה, השאירה את חותמה על נשים בכל רחבי העולם לדורות.

מאז אותו יום, עבר מעמד האישה בשוק העבודה תהפוכות רבות. אחד הסמלים הבולטים ביותר של האישה העובדת, בכל תקופה בהיסטוריה, היה הלבוש הייחודי לה, שסימל את השתלבותה בעולם העבודה ה"גברי" והבדיל אותה מנשים אחרות.

תחילת המאה העשרים

בתחילת המאה ה-20 נשים עדיין לא עבדו מתוך בחירה, ואלו שנאלצו להרוויח את לחמן היו נשות המעמד הבינוני-הנמוך ומעמד הפועלים. לנשים מהמעמד הבינוני היוותה המהפכה התעשייתית הזדמנות פז לעבוד בחנויות ובמרכזי הקניות שהחלו צומחים כמו פטריות אחרי הגשם ובכך להתקדם בסולם החברתי.

בניגוד לנשים העשירות, שהתהדרו בשמלות משי וסאטן צבעוניות, המוכרות בבוטיקים החדשים לבשו חצאיות שחורות המתאימות לעבודה, וחולצות לבנות מבד מוסלין עדין, נשי ורך אך עם זאת נוח, בתוספת עיטור תחרה בצווארון שבידל אותן מהפועלות העניות. כיום, היסטוריונים של אופנה רואים באותן חצאיות שחורות וחולצות לבנות את "חליפת העסקים" הנשית הראשונה.

שנות העשרים

מלחמת העולם הראשונה נתנה תנופה אדירה לקידום מעמד האישה. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה שיחקו הנשים תפקיד ממשי במלחמה, מעבר לתפקיד המסורתי של אחיות (או זונות) בשדה הקרב: הן נהגו במשאיות הספקה, תיקנו כלי רכב, ועזרו בעבודות המשק. וכך, על אף שכבר בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה הפגינו הסופרג'יסטיות למען זכות הבחירה לנשים, רק ב-1920, לאחר תום המלחמה, חוקק הנשיא האמריקאי ווילסון את התיקון ה-19 בחוקה האמריקאית והעניק לנשים זכות זו.

חוק זה היה יריית הפתיחה לשנות העשרים הסוערות, ובמיוחד עבור הנשים. בין הראשונות שהשכילו להבין שרק משום שהגברים שבו מהמלחמה אין זה אומר שהנשים ינטשו את שוק העבודה, הייתה תופרת שמלות פריזאית בשם גבריאל (קוקו) שאנל.

שאנל הבינה שאי אפשר לעבוד עם מחוכים ומלמלות, וכי האישה המודרנית זקוקה לבגדים נוחים ופרקטיים, בגזרה רחוקה מהגוף. למרות שבתקופה זו רוב הנשים עדיין עסקו במקצועות "נשיים" כגון מורות ומזכירות, אופנת הנשים בשנים אלה נשלטה על-ידי גזרות ישרות ומטשטשות מותן, ובדים גמישים ונוחים כגון כותנה וג'רזי, אך עדיין בצבעי פסטל רומנטיים ונשיים.

בד בבד, המחלפות הארוכות של התקופה הויקטוריאנית הוחלפו בקארה קצר (המכונה בשם הגברי The Bob), שהודגש על-ידי לבישת כובעי לבד עגולים, וכך השתחררו הנשים מהשעות הארוכות שנדרשו לטיפוח השיער ויכלו להתפנות לשיגעונות חדשים כמו ג'ז, קולנוע… והשכלה גבוהה.

שנות הארבעים והחמישים

לאחר תקופת רגיעה, פורצת מלחמת עולם נוספת והנשים שוב נקראות למפעלים. בניגוד למלחמה הקודמת, הטכנולוגיה המתפתחת כעת מאפשרת לנשים לעבוד במפעלי תחמושת וטילים. את האייקון הנשי של הפועלת של אותן שנים יצר האומן האמריקאי ג'יי הווארד מילר בדמותה של "רוזי המסמררת" (Rosie the Riveter).

דמות זו, שהופיעה על כרזה של חברת מוצרי החשמל "ווסטינגהאוס" ב-1942 עם הכיתוב "אנו יכולות לעשות זאת", סימלה את כל הפועלות שהגנו על שיערן מפני הכימיקאלים במפעלים על-ידי קשירת השיער במטפחת, ולבשו בד דנים (ג'ינס) גס שלא נקרע בקלות. וכך, רוזי הפכה לאייקון הכוח הנשי לדורותיו והג'ינס נכנס לתודעה ונשאר רלוונטי מאז ועד היום.

בתחילת שנות החמישים עם פריצת ז'אנר מוזיקת הרוק'נרול וסרטים כמו "מרד הנעורים", נכנסה בסערה להיסטוריה תרבות הנוער. וכך, בזמן שהנשים פשטו את בגדי העבודה והעדיפו לחזור למטבח, לחצאיות הנפוחות ולפנינים, בני הנוער דווקא בחרו להם כסמל את מטפחות השיער, החולצות הלבנות והג'ינס של "רוזי המסמררת", ותרבות ה"היפסטרים" נולדה (מקור המילה הוא עיוות של המילה hep – סלנג בקרב נגני הג'ז של שנות ה-40, המתייחס למי שמעודכן בכל מה שקורה, כלומר happening). תרבות נעורים זו חזרה לחיינו בשנים האחרונות, ונשים צעירות מנציחות גם היום את הסטייל של רוזי.

שנות השמונים

שנות השמונים אופיינו בלידתה המחודשת של התנועה הפמיניסטית. הפעם, נשים דרשו לא רק שוויון זכויות בפני החוק, אלא גם מקום בעולם התאגידים של הכלכלה המערבית הפורחת. הפמיניסטיות החדשות ביקשו אף להידמות לגברים ובכך לנפץ את "תקרת הזכוכית", ועולם האופנה מיהר להלביש את הזן הטרי של עורכות הדין והמנכ"ליות.

מעצבים כגון דונה קארן וטיירי מוגלר הבינו לליבה של האישה העובדת, ויצרו ז'קטים רחבים עם כריות כתפיים ותסרוקות קצרות ומשוכות לאחור (שזכו לכינוי "המראה הרטוב"), שנועדו לדמות לאישה מראה גברי יותר כדי שתשתלב במשרדים רוויי הטסטסטורון . עם זאת, המראה שולב עם חגורות מותן שהדגישו מותניים נשיות, צבעי גלידה מתוקים, ואקססוריז נשיים, שעדיין הזכירו לכל עובד שהבוס החדש שלו היא אישה!

האלף החדש

האישה העובדת של האלף החדש היא גם אמא וגם רעיה. היא כבר לא נדרשת לטשטש את נשיותה כדי לאחוז במשרות נכבדות, ולכן מרשה לעצמה להתלבש בבדים רכים (שהילד הקטן שלה אוהב) וגם בנעלי עקב סקסיות (כדי להמשיך אחרי העבודה לבילוי עם הבעל).

המעצבת דונה קארן ממשיכה להפגין את גישתה האינטואיטיבית לאישה העובדת, ובקולקציית אביב-קיץ האחרונה עשתה שימוש בבדים נשיים ונשפכים בצבעי התבלין ששלטו בעונות האחרונות ליצירת מראה ה"אישה העירונית".

מרפרוף במגזיני נשים ניתן לראות שבקרב נשות העסקים באירופה עדיין שולטות החליפות השחורות הרשמיות. בארה"ב, קצב החיים המסחרר מאלץ את נשות וול סטריט להגיע לעבודה בנעלי ספורט כשנעלי העקב הסקסיות תחובות בתיק. ובמזרח אירופה, הנשים משום מה עדיין מתעקשות לכתת רגליהן בשלג במיני קצרצר ועקבים.

דווקא הנשים בישראל הקטנה משלבות היטב בין שיק ונוחות על-ידי בחירה בחולצות רופפות ורחוקות מהגוף עם ז'קטים בגזרה נשית , תיקים מסוגננים ופרקטיים (עם הרבה מקום), ומשקפיים גדולות במראה יוניסקס. פריטים אלה בשילוב עם צבעי העונה החמים, יוצרים מראה רך ונעים מצד אחד, אך עמיד בפני יום עבודה קדחתני מצד שני. בדיוק כמו אשת הקריירה הישראלית עצמה.