פשוט ליהנות מהדרך? על הספר "חנויות קינמון; בית המרפא בסימן שעון-החול" של ברונו שולץ

כמו בכל ספר טוב, גם הסיפורים בספרו של ברונו שולץ "חנויות קינמון; בית-המרפא בסימן שעון-החול" אינם "זורמים". הם דורשים מן הקורא שיתעכב עליהם, שיתענג עליהם, שיקרא בין השורות. האם המאמץ משתלם?

Print Friendly

קלישאה ידועה אומרת שהחיים משולים לרכיבה על אופניים: אם קשה לך, סימן שאתה בעלייה. אני לא בטוח לגבי "החיים", אבל בנוגע לספרות, אני חושב שיש בקלישאה זו מקצת מן האמת. ספרים ש"זורמים" או "טסים" לי, לרוב גם לא מותירים עליי רושם. אם נפרפז (לשון פרפרזה) על עוד קלישאה, ספרים כאלו נכנסים בעין אחת ויוצאים מהעין השנייה. ספר טוב הוא ספר שבא אליך בדרישות, דורש שתתעכב עליו, שתתענג עליו, שתקרא בין השורות ואולי אף תסב על עקבותיך ותקרא את אותה שורה ואותה פסקה שוב.

מהבחינה הזו, "חנויות קינמון; בית המרפא בסימן שעון-החול" – הוא ספר טוב. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתעכב על הסיפורים של ברונו שולץ שיצאו כעת בהוצאה מחודשת, מנסה להבין את המתרחש, שואל לדעת מאין באתי ולאן אני הולך.

ואכן, במקרים רבים המאמץ משתלם. סיפורים כמו "חנויות קינמון", "ציפורים", "מקקים", "אבא מתגייס למכבי-האש" או "הפנסיונר" הם תענוג צרוף רצוף מהמורות; הסיפור "רחוב התנינים" הזכיר לי מקומות מסוימים בתל-אביב, ובפרט שהסגנון של שולץ נוטה לסוריאליזם, שהרי במידה רבה תל-אביב היא מן קריקטורה סוריאליסטית, אזור דמדומים רחב שוליים; סיפורים אחרים, כמו "בית המרפא בסימן שעון החול" ועוד רבים – עוסקים באביו של הדובר, וכיצד הוא עובר מלבלוב לדמדום. תיאורים יפים אלו של שולץ גרמו לי לחשוב על אבי שלי, ובכלל על הדרך שבני האדם עושים מאנשים רבי-און לאבק-אדם, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

אלא שסיפורים אחרים, על אף שהם משובצים פנינים, הותירו אותי עם תחושת החמצה. מחד, הסיפורים של שולץ לא מתגבשים לכדי רומן או נובלה שמאפשרים עלילה לעקוב אחריה או דמות לרוץ איתה; מאידך, סיפורים רבים חסרים אותה סגירוּת שמאפיינת סיפורים קצרים. איני מצפה לכתוביות שירוצו ויבשרו “The end”, או שכל סיפור יסגור מעגל ויקשור את החוטים שהסיפור פרם; זו סגירוּת חמקמקה, קשה-להגדרה, סגירות שהקורא מבין בחושי-הקריאה החדים שלו שמדובר ביחידה עצמאית. סגירות זו נעדרת ממרבית סיפוריו של שולץ.

אמת, השפה של שולץ מהפנטת, וגם המתרגמת, מירי פז, עשתה מלאכתה נאמנה, דבר שקשה לומר על מתרגמים רבים; אלא שאז אני מגיע לסוף הסיפור ושואל את עצמי "אוקי. רכבנו, נהנו, הזענו; ואז מה?" בקוראי את הספר בנסיעות למשרד וממנו, בעוד אני מיטלטל בין דפים ונוסעים עם כל פסקה וכל עצירה של האוטובוס, תהיתי האם זה היה כדאי? ספר צריך שישתהו עליו וישתהו ממנו, אבל אין ערך לעמל כשלעצמו.

"פשוט ליהנות מהדרך"? לא קונה את זה; לא בחיים, לא בספרים, ועל אחת כמה וכמה לא בקו 189.

 

חנויות קינמון; בית-המרפא בסימן שעון-החול • ברונו שולץ •  מפולנית: מירי פז; אחרית דבר: דויד גרוסמן • הספריה החדשה; הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה • 2018 • 328 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.