זמנים מודרניים: מפגן ראווה של עצמה נשית בשדה האמנות הבינלאומי

מי היה מאמין שנשים שתנועתן הוגבלה במרחב הציבורי, שלא התקבלו לבתי הספר לאמנות, יעברו במשך כמה דורות כברת דרך, ויהפכו לאמניות גדולות, ינהלו מוזאונים, יאצרו תערוכות בינלאומיות, יחלשו על תקציבי ענק של מאות מיליונים, יטוסו ברחבי העולם ושמן יונצח במוזאונים שיוקמו לכבודן?…
סוזן לנדאו מנהלת מוזאון תל אביב וג'ניפר תומפסון האוצרת האורחת מפילדלפיה חברו יחד והוציאו תערוכה משובחת שלמרות האקלקטיות שלה, מספרת סיפור מרתק על המהפכה שעברו הנשים בעולם האמנות.
סיגל גליל חוקרת האמנות ביקרה בתערוכה וחושפת מבט פמיניסטי על נשים אמניות שהשתחררו מן הכבלים של המימסד הגברי השולט, ופרצו את תקרת הזכוכית אל קידמת בימת שדה האמנות הבינלאומי.

Print Friendly

התערוכה המדוברת "זמנים מודרניים" במוזאון תל אביב, יותר משהיא מיקבץ של היהלומים מציורי המופת שהגיעו לארץ מאוסף מוזאון פילדלפיה, היא מפגן ראווה של העוצמה הנשית בעולם האמנות העולמי. באופן מפתיע הביקור בתערוכה הלוהטת  מעורר מחשבות ושאלות על נוכחותן ומקומן של הנשים בעולם האמנות.

מארי קאסאט – הציירת האמריקאית האימפרסיוניסטית: אשה בעולם של גברים.  בציוריה ובעשייתה היא מנכיחה את האשה המודרנית. 

כבר בכניסה לתערוכה בולט ביופיו ציור מהפנט של אשה צעירה היושבת במלוא נוכחותה הנשית בתא האופרה גארנייה בפריז.  זהו הציור ״האשה עם מחרוזת הפנינים בתא התיאטרון״ של הציירת האימפסיוניסטית מארי קאסאט.  בניגוד לרוב השמות המפורסמים של ציירי המופת שעבודותיהם הגיעו מאוסף מוזאון פילדלפיה לתערוכה בתל אביב, שמה של מארי קאסאט הוא כמעט אנונימי לרוב המבקרים.

"אשה עם מחרוזת פנינים בתא התיאטרון" מארי קאסאט 1879. ציירת אימפרסיוניסטית שמציירת את אחותה כאשה מודרנית המודעת לעצמה בתערוכה זמנים מודרניים

ואולי יש בהחלטה של אוצרות התערוכה לשים את הציור הזה דוקא בקידמת התערוכה כדי להעניק לה נקודת מבט פמיניסטית שיכולה להציג באור אחר תהליכים מרתקים על מה קרה לנשים בשדה האמנות מסוף המאה התשע עשרה ועד ימינו.

בציור "אשה עם מחרוזת פנינים בתא התיאטרון", משנת 1879 מתארת מארי קאסאט את אחותה לידיה ברגע זוהר כשהיא קורנת בבגדיה המפוארים שעוטפים את גופה החושני. היא יושבת בתנוחה נינוחה, עדוייה במחרוזת פנינים ובידה מניפה. צבעי שמלתה הרכים בוורוד אפרסק מחמיאים למחשוף הענוג והעור החשוף במשחקי האור והצל שנופלים על גופה. החיוך שעל פניה, ומבטה העירני מנציח ומבטא נוכחות ומודעת לעצמה של האשה המודרנית.

כמובן, שציור זה, שמאמץ את העקרונות של האימפרסיוניסטים שמארי קאסאט האמנית האמריקנית המרדנית הצטרפה אליהם, בניגוד לדעת משפחתה, גם מספק לנו מבט חדש על גוף האשה שמשחר תולדות האמנות שימש אובייקט לציור גברי.

תחת הכותרת "עירום", או כייצוג לאלת האהבה והיופי ונוס או אפרודיטה, העלו על הבד הציירים הגברים דמויות נשים ערומות. נקודת המבט הגברית אינה משאירה ספק לגבי התפקיד של האשה באמנות: האשה היא המודל העירום שמתפשטת למען הצייר הגבר. והציור, בעצם משדר דימוי של אישה כאובייקט תשוקה מיני. אשה, כדמות פאסיבית שמייצגת אידיאלים של יופי, או משמשת מוזה לאמנים או משוררים שמתאהבים בה. אשה כחפץ ולא כסובייקט חי, מרגיש ונושם… זהו המבט המחפצן של האשה כמושא התבוננות גברית ופנטזיות מיניות.

הצבת הציור של מארי קאסט בתערוכה סמוך לציור של ידידה אדגר דגא, "שיעור הבלט"  חושפת כמה סיפורים מעניינים בהקשר תפקידי הנשים והשינויים שמתחילים להתרחש במעמדן בעולם האמנות בסוף המאה התשע עשרה.

הגבלת חירות התנועה של הנשים במרחב הציבורי מתועדת על ידי אדגר דגא. דגא מתאר בקדמת הציור את בת הלווייה, המשגיחה על הגינותן של הבנות המתאמנות בשיעור הבלט. הציור נרכש על ידי מארי קאסאט.

הציור של אדגר דגא ״שיעור הבלט״ המוצג ליד הציור ״האשה עם מחרוזת הפנינים באופרה״ של ידידתו  מארי קאסאט ממחיש את העובדה הזאת.   בחלל הסטודיו בין הרקדניות לבין המורה לבלט, יושבת לה על כסא אשה הקוראת עיתון. הדמות הזאת היא המלווה, שתפקידה לשמור על הבנות, ולדאוג לטוהר שמן. בכמה ציורים אחרים של דגא, הוא מתעד את מארי קאסאט עצמה, במוזיאון הלובר, ובקדמת התמונה, שוב יושבת אשה. בת הלווייה, שבעוד שקאסאט מתבוננת בציורי המופת, ולומדת מהם את סודות הציור, השפרון שלה קוראת עיתון או ספר.

 מארי קאסאט האמריקאית מרדה במוסכמות החברתיות ולמרות התנגדות משפחתה היא עברה לצרפת ללמוד ציור ולפתח קריירה כציירת בפריס. באותה תקופה לא זו בלבד שנשים לא הורשו ללמוד ציור אפילו בבתי הספר לאמנות שבפריס, אלא אסור היה לנשים להסתובב בגפן במרחב הציבורי. הנשים ששוטטו לבד במרחב הציבורי, נחשבו למפוקפקות. רק יצאניות, או נשים עובדות שנאלצו להתפרנס למחייתן, והיו שייכות למעמד הנחות, הסתובבו לבדן ברחובות.  נשים הגונות הורשו להסתובב ברחוב או במרחב הציבורי רק כשהן בחברת בנות לווייה.

בציורים של דגא את מארי קאסט מבקרת במוזאון הלובר, הוא גם כולל את בת הלווייה והמשגיחה הפרטית שלה. שני ציורים אלה של דגא ממחישים את המחסומים וההגבלות שהטילה החברה על חופש התנועה של הנשים במרחב הציבורי.

"מארי קאסאט בלובר" - הציור של אדגר דגא

הציור של אדגר דגא, "מארי קאסט בלובר" מ-1880 מתעד את עובדת הגבלת התנועה של הנשים במרחב הציבורי באותה תקופה. בת הלווייה הקוראת בספר, בעוד שמארי קאסאט מתבוננת בציורים בלובר, שומרת על שמה הטוב ועל הגינותה של בת חסותה. אוסף פרטי.

רישום "מארי קאסאט בלובר" - אדגר דגא

סיפור מרתק נוסף הוא שמארי קאסאט רכשה את הציור "שיעור הבלט"  של דגא המוצג בתערוכה והעבירה אותו לאחיה האמיד בפילדלפיה. במעשה זה שימשה קאסאט כקטליזטור לקידום עסקי האמנות האימפרסיוניסטית בארצות הברית.

ברכישותיה הניעה קאסאט תהליך של חשיפת האמנות האימפרסיוניסטית באמריקה.  קאסאט בעצמה הופכת למעין אספנית אמנות, סטטוס שבדרך כלל היה שמור לגברים באותה תקופה. היא משמשת כקובעת טעם, ומתווכת שתורמת לקידום עסקי סחר האמנות הצרפתית במולדתה. הייתה זו הרכישה האימפרסיוניסטית הראשונה שלה עבור אחיה אלכסנדר, שהיה סמנכ"ל ראשון של רשות הרכבות של פנסילבניה. העבודה נשלחה לפילדלפיה ביוני 1881 ,ונותרה ברשות משפחת קאסאט עד שנרכשה על ידי מוזיאון פילדלפיה לאמנות ב־1937.

מארי קאסאט בלובר, אדגר דגא, 1879 ציור פסטל מאוסף מוזאון פילדלפיה שלא הגיע לתערוכה בתל אביב

אם נחזור לציור של לידיה אחותה של קאסאט באופרה, הרי שהוא מייצג מהפכה במבט על דמות האשה בתמונה.  הדמות הנשית בציור של קאסאט, כבר איננה דמות פאסיבית של אשה חסרת רצונות, אובייקט להתבוננות גברית המיועד לסיפוק תשוקותיו האירוטיות.

כאן מופיעה אשה מודרנית מלאת נוכחות ועוצמה נשית , שיוצאת לבלות ואוהבת להתלבש לפי צו האופנה. אשה המודעת לעצמה הנהנית מן המבטים המופנים אליה במרכז התרחשות תרבותית כמו התיאטרון.  זוהי אשה זוהרת באחד מרגעי השיא החברתיים שלה החוגגת את החיים. קאסאט ציירה את אחותה בצבעים רכים ונוכחות חושנית עזה, כאשה מבלה שנהנית לראות ולהיראות במרחב הציבורי במיתחם מודרני של אירוע תרבותי.

כשכוח ועוצמה נשית חוברים יחד נולדת תערוכה ממגנטת עם אמירה חברתית 

הבחירה של אוצרות התערוכה להציב את הציור הזה שמביע באופן בולט את הגשמת רצונה של אשה להיות אמנית בתקופה שהדירה את הנשים מלהיות יוצרות –  כבר רומז על השינויים שעוד יתחוללו במעמד הנשים בעולם הציור.

נדירות היו הנשים הציירות שפעלו בתקופה שכמעט לא איפשרה להן לעסוק במקצוע שבו בחרו. התנועה שלהן במרחב הציבורי הוגבלה, וכדי להגיע למרחבים שבהם רק לגברים היה מותר להסתובב הן נאלצו להסתייע במלווה צמוד שישמור על שמן הטוב.

 מארי קאסאט , יחד עם ברת' מוריסו שציור שלה מופיע בתערוכה, היו הנשים היחידות בקבוצת האימפרסיוניסטים המרדנית, הקבוצה הדחוייה,  שקראה תיגר על המימסד האקדמי של האמנות במחצית השניה של המאה התשע עשרה.

 אולי אחת העוצמות של התערוכה היא חשיפת שלוש אמניות נשים, שנוכחותן נעלמת בתוך כל היצירה הגברית שזוכה לתהילה, תערוכות גדולות במוזיאונים החשובים בעולם, ולמכירות שמגיעות אפילו למאות מיליוני דולרים.

  שתי אוצרות התערוכה ג'ניפר תומפסון האוצרת האורחת וסוזאן לנדאו מנכלית מוזאון תל אביב, על רקע ציורי הנשים העירומות של פייר בונאר בציור "מחווה למאיול"(משמאל) ו"המתרחצת" של אוגוסט רנואר.                צילום: סיגל גליל

 

מי היה מאמין במאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים שנשים תהיינה מנהלות מוזאונים גדולים, תסענה ברחבי העולם, תהיינה קובעות טעם ושומרות הסף וקובעות הקאנון בעולם האמנות…  הנשים האלה, אוצרות התערוכה "זמנים מודרניים",  עכשיו במאה העשרים ואחת, הפכו לשחקניות ראשיות בשדה האמנות העולמי. תוך פחות מחצי שנה הן גרמו לפלא הזה של ציורי המופת מממוזיאון פילדלפיה להגיע דרך מילאנו לתערוכה ממגנטת בארץ, ולמשוך המונים שעומדים שעות בתור כדי להיכנס לתערוכה במוזאון תל אביב.

 הנשים של רנואר: מהמתרחצת בטבע ועד לרוקמת התחרה

למרבית הפלא דמותה היפה של  גבריאל רנארד, הדוגמנית האהובה על אוגוסט רנואר, מופיעה בהתגלמות שונה בכל שלוש ציורי הנשים שלו בתערוכה. גבריאל היתה בת דודה של אלין שאריגו אשתו של רנואר, אשר הצטרפה לבית רנואר כמטפלת לבנם ז'אן. (לימים הוא יהפוך לבמאי קולנוע נודע ומוערך).  בפורטרייט של גבריאל בפרופיל, המוצג סמוך לשיעור הבלט של דגא על הקיר בכניסה, בולט הצווארון האופנתי המסולסל עם שוליים באדום כתום, שממנו בוקעים פניה הרעננות והרכות של גבריאל.

בשני ציורים אחרים שלו בגלריה הפנימית בתערוכה, מייצגת אותה גבריאל דמויות שונות לגמרי בפלטה של דמויות הנשים באמנות.

"נערה יוצרת תחרה", אוגוסט רנואר, 1906. תום, יופי, רוחניות, עשייה ויצירה מתמזגים באשה אחת. רוקמת התחרה. צילום: סיגל גליל

ב"נערה יוצרת תחרה" מ- 1906, יוצר רנואר קסם ומתעד אשה עם פני מלאך ברגע נדיר. מול עינינו ניצבת רוקמת התחרה כאשה יוצרת, המכונסת בעצמה ברגע של ריכוז מוחלט בעבודת היד הנשית שלה. הדמות של האשה היפהפיה הזאת מציגה סובייקט אנושי בפעילות של מיומנות כפיים עדינה שדורשת דיוק ותשומת לב מירבית. במשיחות המכחול העדינות שלו מצליח רנואר להעביר את הן הרוחניות הכרוכה במאמץ המחשבתי שלה לדייק במלאכת רקמת התחרה והן את הרכות הנשית שבהבעת פניה ותנועות אצבעותיה העמלות. בולטת במיוחד תשומת הלב המרטיטה של מירקם החולצה שעל גופה, והגוונים הרכים של שמלת המשי הרקומה על רקע גוון העור הוורוד שלה. פסי הצבע הבהיר זוהרים ויוצרים תחושה של ברק וקטיפתיות, ושל חווייה טקטילית של מישוש הטקסטורה של הבד השקוף העוטה את גופה . תנועות ידיה המהפנטות של רוקמת התחרה, האוחזת בחוט הדק, מושכות תשומת לב והתבוננות מיוחדת. אולי זהו הציור המענג ביותר בתערוכה שמבטא תום, יופי, רוחניות, יצירה ועשייה שמתמזגים באשה אחת. רוקמת התחרה.

"המתרחצת" אוגוסט רנואר, 1917-8 . ערום נשי כמושא תשוקה גברי. דמות האישה כאלת יופי או אהבה הנמצאת בחיק הטבע. צילום: סיגל גליל

לעומת רוקמת התחרה, ה"מתרחצת" משנת 1917-18 היא דמות אשה בעירום המופיעה כהתגלות חושנית עוצרת נשימה בחיק הטבע. זהו ציור אחד מבין סדרות המתרחצות המפורסמות של אוגוסט רנואר בחיק הטבע, בדרך כלל ליד מקורות מים. ים או נהר, וצמחיה שופעת. העיצוב של הדמות בתוך נוף מזכיר, מתכתב ומהדהד את כל דמויות אלות האהבה והיופי מאפרודיטה היוונית ועד לוונוס הרומית. אלת היופי הדשנה והמושלמת הזאת מסגירה את המבט הגברי של רנואר על המין הנשי בכלל ועל המודל שלו גבריאל בפרט.

זוהי אשה–נערה מושלמת שיוצאת מחיק הטבע. ספק דמות חווה עם התפוח בידה, ספק הלנה היפה שקיבלה את תפוח הזהב מידי פאריס בעבור היותה האשה היפה ביותר. המופיעה בסיפור המיתולוגיה היווני משפט פאריס. את מלוא הציור תופשת  דמות ענוגה של אשה בצבעים רכים. העירום החושני מבטא את הרעיונות המקשרים בן נשיות לטבע, לאמא אדמה, לפריון, לאהבה, ולארוטיקה.

בהיבט החברתי ובחזית מאבקי הכוח בין נשים וגברים זוהי דמות של אשה כמודל של אמן שתתפקד כאובייקט תשוקה מינית לגברים שירכשו את הציור או יתבוננו בו.  זוהי אשה מוחפצת ונחשקת שאמורה מצד אחד לספק רגעי עונג עילאיים לגברים, ומצד שני להיות אם פוריה שתשא את פירות הזרעים שנטמנו ברחמה, להניק ולהזין בחלב שדיה את התינוקות שנולדו בעקבות מעשה האהבה.

רנואר מצוטט בקטלוג התערוכה:   "אני מתבונן בעירום; יש המון גווני גוונים. עליי למצוא אותם גוונים שיגרמו לבשר על הבד שלי לחיות ולרטוט". בנו ז'אן שהיה קשור מאוד לגבריאל האומנת שלו, מעיד על אביו שחשב שנשים לא צריכות להיות חכמות כך כך. שהן לא צריכות להיות משכילות. לעומת זאת חשב רנואר שכדי לשמור על חיוניות וקלילות הגוף שלהן, על הנשים לעסוק בעבודת כפיים ובעבודות פיזיות.

במילים של היום, רנואר אהב נשים יפות שישמשו לו כמודלים לציוריו, יטפלו בילדיו, תהיינה פעילות בעבודות הבית, אבל חס וחלילה לא תעזנה להיות משכילות , או בעלות מקצוע שנחשבו אז גבריים כגון עורכות דין. תפיסה פטריארכלית כמעט כמו ביהדות שגורסת: "כבודה, בת מלך פנימה"… או כמודל לציור… תפיסה מייל ושבינסטית שמקבילה לפתגם של חז"ל: אשה נאה,  דירה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם".  והאשה? האם היא אדם?… חס וחלילה!   האדם הוא רק גבר.

האישה האידיאלית של וינסנט ואן גוך: אמהית ושופעת

לנשים בחיים של וינסנט ואן גוך היה תפקיד חשוב ומכריע בהפיכתו לאמן. האהבות הנכזבות בחייו גרמו לו לנטוש קריירה מבטיחה של סוחר אמנות מצליח. דרך מכתביו מתגלה יחסו האמפתי והחומל לנשים.  הוא אימץ באהבה ובחמלה את הזונה סיין שפגש בהאג, וניסה להחזירה למוטב. היא גם הופכת להיות המודל שלו לרישום המופתי "צער", שבו הוא מבטא את רגש הצער על הסבל שעוברות הזונות. את תנוך האוזן החתוכה שלו, העטוף בנייר עיתון, הוא מעניק לראשל הזונה האהובה עליו בבית הבושת בארל בירת פרובאנס. נשים רבות מופיעות בציורים של ואן גוך. האשה שמוצגת בתערוכה "זמנים מודרניים" היא אוגוסטין רולן, אשתו של חברו הטוב הדוור ז'וזף רולן מארל. אוגוסטין זכתה לפחות לשישה ציורים שלה על ידי ואן גוך. שנהנה מהסכמת משפחת רולן לשמש לו כדוגמנים. בכמה מן הציורים אוגוסטין מצויירת כשהיא אוחזת בחבל בידיה. לציורים קרא ואן גוך "מנענעת העריסה". עריסת התינוקת מרסל שזה עתה נולדה, שאמה שרה לה שיר ערש ומנסה להרדימה. בתערוכה נראית אוגוסטין כאשה דשנה בעלת שדיים גדולים האוחזת בידיה את התינוקת מרסל בת החמישה חודשים. ואן גוך מבטא בציור את כמיהתו למשפחתיות, ולאהבה שמעולם לא זכה להן. דמות האשה שהוא מעריץ היא האשה כאם וכסמל של פריון וחיים משפחתיים מאושרים. לצד הציור דיוקן הגברת אוגוסטין רולן ובתה מרסל מוצג ציור הדיוקן של קאמיל רולן בנה האמצעי של אוגוסטין שואן גוך צייר.

דיוקן הגברת אוגוסטין רולן ובתה התינוקת מרסל, וינסנט ואן גוך, ארל, 1888. צילום: סיגל גליל

באחד ממכתביו לתיאו אחיו ממליץ ואן גוך לתלות בתערוכה את הדיוקן של אוגוסטין "מנענעת העריסה" בין שני ציורי חמניות שהוא כל כך אהב.  אגב, באוסף מוזאון פילדלפיה, גם ציור חמניות אחד של ואן גוך, שלא הגיע לארץ.

גם הציור "אשה וילדות" פאבלו פיקאסו  מ-1961 מציג אשה בתפקיד אם. בציור הקוביסטי משהו מתאר פיקאסו את אשתו השנייה ז'קלין רוק עם שתי בנותיהם. במרכז רוֹק חובשת כובע גדול ולצידה שתי הילדות, המצוירות בשילובים שונים של הצבעים השולטים בקומפוזיציה, ורוד, כחול וירוק, וניצבות לצד רוק,  זוהו כבנותיהם של בני הזוג מיחסים קודמים. משמאל, פלומה פיקאסו, בתם בת השתים־עשרה של האמן ופרנסואה ז'ילוֹ; מימין, קתרין אוּטָן־בְלה, בתה בת החמש־עשרה של ז'קלין מנישואיה הקודמים. האינטימיות בין אמהות וילדיהן הייתה נושא שפיקאסו חזר אליו שוב ושוב בעבודתו. הציור מתייחס גם לשינויים שחלו במשפחתו באביב 1961 שכן הוא בוצע שבועות מספר אחרי שפיקאסו נשא לאישה את רוק.

פאבלו פיקאסו - אשה וילדות, 1961, דמות האשה כאם בציור קוביסטי שמתאר רגע אינטימי בין אם לבנותיה. צילום: סיגל גליל

נשים כפסל – מתלת מימד לדו –מימד : פייר בונאר 

בציורו "מחווה למאיול"  מ-1917 מבטא הצייר פייר בונאר הערכה אישית עמוקה לפסל אריסטיד מאיול, ידידו ושכנו ברביירה הצרפתית. הפסל של מאיול שמופיע בציור ומתאר מתרחצת עם שיער אסוף, הגיע לאוסף הפרטי של בונאר בעקבות חילופי עבודות בין השניים. הצבעוניות האפורה מתכתית של הפסל בציור מדגישה ומחדדת את הניגודיות לצבעוניות התוססת של הפרחים על שידת העץ והמחיצות המצויירות בחלל החדר. המחיצות האנכיות מהדהדות את הצורה העומדת של הפסל בעודן מדגישות את הצורה והשטיחות של הקנבס, ויוצרת סביבה אדריכלית דינמית כמו סטודיו או חדר מגורים. צורתה המוצקה של הדמות המפוסלת הניצבת כאלה הלינסטית בשיער אסוף בסגנון יווני, איפשרה לבונאר כאמצעי מושלם להחדרת ערכי האמנות הקלאסית אל תוך הציור שלו שנאמן לערכי האמנות המודרנית.

המונה ליסה של הקוביזם – "אשה עם כפית" , ז'אן מצינגר 1911

הציור של ז'אן מצינגר המוכר גם בשמות "שעת התה" ו"אישה עם כפית" מתאר פלג גוף עליון של אישה עירומה למחצה, שבד עוטף את מותניה ואת זרועה הימנית. היא נשענת במרפקה על השולחן, שחודר למרחב התמונה משוליה התחתונים. בידה הימנית היא מרימה כפית בידה הימנית בעוד שידה השמאלית נוגעת בעדינות בצלוחית הספל. הציור היפהפה ועוצר הנשימה הזה, על אף הטכניקה הקוביסטית שמפרקת את הדמות ואת האובייקטים למקטעים מנקודות מבט שונות, מייצג את החווייה הנפשית של האמן מול נושא הציור. למרות הקווים הגיאומטריים ששוברים את קווי הקונטור הטבעיים של הדמות, האשה היוצאת בין הקווים האלה מסקרנת, מושכת, מרתקת ומהפנטת ביופיה.  אין פלא שזכתה לכינוי "המונה ליזה של הקוביזם" על ידי מבקר אמנות פריזאי.

המונה ליזה של הקוביזם. ז'אן מצינגר עם "שעת התה" או "אשה עם כפית" - 1911. צילום: סיגל גליל.

מארי לורנסן – לא רק מוזה של גיום אפולינר, לא רק חברה של פיקאסו, אלא ציירת עצמאית שזכתה למוזאון על שמה ביפן

הציור המיסטי משהו "נימפה וצביה" מ-1925 הוא ציור קטן של מארי לורנסן, המסתתר בחלל הפנימי של התערוכה, ואולי נבלע בין היצירות החושניות והגדולות של פייר בונאר "מחווה למאיול"  ואוגוסט רנואר המוצגות בהמשך הקיר .

נימפה וצביה, מארי לורנסן, האמנית שזכתה להיכנס להיכל התהילה של האמניות נשים שהקימו מוזאון על שמן. צילום: סיגל גליל

ב"נימפה וצבייה" הנימפה בקדמת הציור מנגנת בחליל, והצבייה שלצדה מתרוממת על רגליה האחוריות ומפזזת לצלילי המוזיקה. הוורודים והאפורים הרכים של השתיים מהדהדים בבניינים הפזורים בנוף הירוק השופע בסגנון של סזאן, ולבסוף מתמוססים אל תוך השמים ממעל. הלבוש של הנימפה מזכיר את השמלות המודרניות והכובעים עטורי הנוצות שעיצבה לורנסן עבור מופע הבלט Les  Biches  של להקת בלט רוּס. משמעות השם היא "הצביות", שמשמש גם כביטוי סלנג ל"הפלרטטניות". כמעט כל הדמויות במופע שמציג אינטראקציות בין אורחי מסיבה אלגנטית בבית מגורים בדרום צרפת הן נשים. ביניהן; המארחת, נערה אנדרוגינית, זוג לסביות ואנסמבל של רקדניות.

דמות הנימפה מהמיתולוגיה היוונית היא יצור על-טבעי, חציה אלה וחצי בת אדם. הנימפות נקשרות לכוחות יצירה ולהתפתחות שבטבע, הן נראות כנערות צעירות ויפות ונמצאות בסביבות של נהרות, יערות, מעיינות, והרים. הן חובבות מוזיקה ומחול.

בציור  "ילדות קטנות מושלמות" משנת 1913, השנה שבה סיימה את הרומן שלה עם אפולינייר, לורנסן  כוללת פורטרט עצמי שלה, המשקף את הקשיים והמהמורות העצומים שעומדים בפניה של אשה אמנית באותה תקופה. מאחר והשאיפות היצירתיות שלה מתנגשות עם האידיאל הבורגני שמעדיף את דמות האישה הביתית, הכנועה והצייתנית, או את המודל הזמינה מינית, על פני נשים אמניות מקצועיות ועצמאיות.  הציור הזה הנמצא באוסף מוזאון פילדלפיה לא הגיע לארץ עם התערוכה, אך הוא חושף צד חשוב במחשבה של מארי לורנסן האשה שלא ויתרה על ייעודה להיות ציירת אשה על אף כל הקשיים שעמדו בדרכה.

ילדות קטנות מושלמות, מארי לורנסן, 1913 . הציור נשאר במוזאון פילדלפיה לאמנות.

ב"ילדות קטנות מושלמות", מארי לורנסן, מבקשת להביע בציור את מחאתה כנגד תפיסת האשה כמודל מושלם לציור, ואת הקשיים והמחסומים הנערמים בפני נשים שמבקשות להיות אמניות יוצרות. אמנית שזכתה במוזאון על שמה ביפן.

מארי לורנסן, שהשתייכה לחוג האמנים והסופרים שהקיף את פבלו פיקאסו בפריז בתחילת המאה העשרים והיתה בין הנשים האמניות הבודדות שהציגו דרך קבע עם קבוצת הקוביסטים, פורצת לורנסין את גבולות הקוביזם לעבר הסוריאליזם.

כדמות בולטת באוונגארד הפאריזאי, לורנסן, שהתמחתה בתיאורים אמפתיים ומשמעותיים של נשים, עולמותיהן וחוויותיהן, חקרה נושא זה באמצעות סצינות של גיבורות מיתולוגיות ודיוקנאות אלגנטיים של נשים. לורנסן זכתה להציג את ציוריה בסלון העצמאיים של 1910-11, סלון הסתיו של 1911-12, וגלריית דלמאו ב-1912 בתערוכה הקוביסטית הראשונה בספרד.

היא היתה בקשר רומנטי עז עם המשורר הצרפתי גיום אפולינייר, ונחשבה למוזה שלו באותה תקופה. ללורנסן הנועזת היו גם מערכות יחסים לסביות והטרו סקסואליות, על אף שבמשך שנים היתה בקשר רומנטי עז עם המשורר הצרפתי גיום אפולינייר, ונחשבה למוזה שלו באותה תקופה.

בשנת 1983, בשנת היובל ה-100 להולדתה של לורנסן , נפתח מוזאון מארי לורנסן במחוז נאגאנו ביפן. המוזאון מכיל יותר מ-500 יצירות שלה וארכיון אודותיה. מארי לורנסן הציירת שהיתה אנונימית לפחות בישראל, משלימה מהלך של השתחררות מכבלי המימסד הגברי השולט בעולם האמנות ומצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית כאמנית אשה שזכתה להיכנס לפנתיאון הנצח של קומץ נשים שזכו למוזאון על שמן בעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly

על אודות סיגל גליל

סיגל גליל היא חוקרת פילוסופיה, אמנות ותרבות, מומחית לואן גוך ולברוך שפינוזה, תרבות יפן, והציירים האימפרסיוניסטים. בין מסעותיה בזמן וברוח בדגש אמנות ופילוסופיה, היא חיפשה את ואן גוך ביפן, יזמה והדריכה טיול שורשים בהולנד בעקבותיו, וביקרה והדריכה במוזאונים הגדולים והחשובים בהולנד בתערוכות הקשורות בו. גליל, היא יוצרת רב-תחומית, שמצלמת וכותבת על ספרות ועל מחול, על אדריכלות ותיירות. היא חובבת טיולים נלהבת. היא לימדה כמעט בכל האוניברסיטאות בארץ תקשורת, אמנות ותרבות יפן. בהרצאותיה, במאמרים ובתוכניות הרדיו הדוקומנטריות שלה היא מנסה לחשוף חוטים סמויים המחברים בין אמנות, תרבות, תקשורת, פילוסופיה וחוויות הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, פנאי, תערוכות חדשות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.