אבי סבו של יהושע, גוי פולני מקרקוב, ראה אישה צעירה, בעצם נערה, שיצאה מהגטו של היהודים ומשכה את עיניו מפני שהיא גבוהה כמו פולנייה, אולי פולנייה שהתגיירה. התלווה אליה איש צעיר, גבוה אף הוא, שהיה לבוש במגבעת ומעיל שחורים של יהודים. הם טיילו משם לאורך הוויסלה, והפולני, שהיה לו באותו יום זמן פנוי, הלך אחריהם בלי שהם מבחינים. רצה לדעת אם הם זוג אוהבים – אם יהודים אוהבים כמו שפולנים אוהבים – בעצם אם הם בורחים לזמן מה מהגטו שלא יראו אותם ביחד. לא ידע עדיין שהם אח ואחות.

האיש הצעיר שיחק בחפצים שמצא על הגדה. בעט בהם או השליך בזריקה אל תוך הנהר. והאישה הצעירה הגיבה בפרצי צחוק בכל פעם שהחפצים פגעו במטרה שכיוון אליה. מפעם לפעם, דחפה אותו קלות באיום ילדותי שהיא משליכה אותו לנהר. משהתיישבו לנוח מעל לאבן עוגן המשמשת לקשירת ספינות, השמלה של האישה נצמדה אל רגליה.

הפולני, שהאמין עד כה שיש ליהודיות רגליים קצרות ושמנות שמתרוצצות בצעדים קטנים וכנועים, ונראה שטעה, חש אצלו התעוררות קלה.

התקרב אליהם בגבו כמי שנעמד על שפת הנהר, בדומה לרבים אחרים, ועוקב בחוסר מעש אחרי הספינות הקטנות השטות לאורכו.

הוא לא הקשיב לשיחה ביניהם. הם דיברו בשפה לא מובנת לו, כנראה שפה של יהודים, אבל האזין לרכות הדיבור של האישה.

משקמו כדי לחזור אל הגטו, הוא הסב אליהם את ראשו בעצלתיים, כעובר אורח שסורק את הנעשה סביבו מתוך שעמום, והספיק להבחין, בזווית העין, שהאישה מהדקת סביב מותניה חגורה עשויה מצמה של חבלים.

"למה היא מצרה לעצמה את המותנים, אם לא כדי להתקשט למעני?" שאל עצמו ונעשה שמח.

משנכנסה חזרה אל הגטו, חש דקירה בלב שלא יראה אותה שוב.

רצה להאמין שהיא בסך הכל דמיון 

בימים הבאים, מבלי שרצה, לא הפסיק לחשוב עליה. אם התאהב בה – כנראה שכן – התאהב במהלך אותם הימים. ייתכן גם שהתאהב לפני זה, ממבט ראשון, ולא ידע עד עכשיו שזו אהבה. מכל מקום, ככל שהיה לו פנאי, נעמד מול השער של הגטו בתקווה לראותה. אולי, משיראה, ילמד שהוא לא באמת אוהב. יותר מתעניין בה, בגלל הצורה הפולנית שלה, מאשר אוהב. אבל, בכל רגע שהיה שם, חשב עליה יותר מאשר חשב קודם.

המחשבות שלו נעשו דמיוניות, שהיא מביטה בו מאשנב בחומה ומחכה לאות מצדו שהוא מוכן להתגייר למענה.

דמיון שחוזרים עליו בלילות, לפני השינה וגם אחריה, וקורה גם שחולמים עליו, נהפך עם הזמן לתחושה של מציאות. הפולני עשה כבר בראשו סימנים מבוישים של התרצות כלפי החומה. אולי היא בכל זאת רואה. הרי אי אפשר לדעת. ואז, ככל שעברו הימים בלי שהתחיל בתהליך של גיור, התקשה לסבול עצמו שאינו עושה מאום.

ביום שהשמש זרחה, הרגיש שהיום יתמזל מזלו ויראה אותה יוצאת מהגטו לטייל לאורך הוויסלה. ביום שהשמיים התקדרו, התלבט אם עליו להתגייר בכל זאת.

ידע עליה מעט מאוד, שהיא גבוהה, שרגליה כנראה ארוכות ושמותניה צרים. זה הכל כמעט. ידע גם על פרצי הצחוק והדיבור הרך. לא מתאהבים בגלל זה. רצה להאמין שהיא בסך הכל דמיון, מחול צבעוני ורעשני של צוענים שבאים אל העיר ונעלמים.

היתה לה שנה להפנים שהוא עושה למענה מעשה נמהר 

החליט בסוף להתגייר. שאל בגטו איפה מתגיירים במהירות ושלחו אותו אל הרב של בית הכנסת של החייטים, שמקפיד אמנם בכל דבר ועניין, אבל מגלה גם לא מעט התחשבות. והצעירה, שכנראה שמעה שמועות בגטו שפולני מתגייר, גילתה שזה האיש שעקב אחריה לאורך הוויסלה. מאז, עדיין בתקופת הגיור, עברה מדי פעם בסמוך לבית הכנסת. ראתה, לא בכל פעם, שהוא נשען בחוץ על הקיר של בית הכנסת, שקוע בעצמו.

הייתה לה שנה, עד תום הגיור, להפנים שהוא עושה למענה מעשה נמהר, והייתה לו שנה להביט בה בהיחבא ולפרש את מעשיה שהיא מסמנת לו סימנים.

אמרו עליו בינתיים בבית הכנסת, שמועה שהתפשטה ברחבי הגטו, שהוא אדם נוח. מפנה מקום ברחוב להולכים מולו ולהולכים מאחוריו, אינו מתפרץ לדברי האחרים ואינו מביט אל תוך עיניהם.

משהיה כבר יהודי, ישב ימים שלמים מול החלון בבית הכנסת, כביכול לומד ומתפלל בעמידה, והביט החוצה. ראה שהיא עוברת שם לעתים קרובות יותר מאשר עברה קודם לכן ופנה אל אביה, שהסכים למסור לו את בתו בברית נישואים אצל הרב שגיירו.

בימים לפני שנישאו, שאל אותה הפולני אם הלכה בכוונה בסמוך לבית הכנסת, בלי שיש לה סיבה אחרת, ושאל אם עשתה לו סימנים. רצה גם לשאול אם הידקה למענו את החגורה ביום שהיא ואחיה טיילו לאורך הנהר, ולא שאל. והיא השפילה עיניה בלי לדבר. הייתה עדיין צניעות ביניהם, לכן לא העזה להודות בפה מלא.

אמרו שקולו מחזק בהן את הצדיקות 

מששמעו את קולו בזמן התפילות והזמירות, קול שנשמע כאילו יורד מהשמיים, אמרו שיש בו בוודאי התכוונות גדולה ועשו ממנו עוזר חזן בבית הכנסת. תפקידו היה ללוות את החזן בהמיה חרישית, כמו פרוכת שעוטפת את ארון הקודש, ומידי פעם, בשעת הצורך, להחליף את מקומו. וכבר היו שבאו במיוחד בגללו להתפלל בבית הכנסת של החייטים. אמנם לא הייתה לו מזה פרנסה גדולה, אבל, במוצאי חג, ככל שעמד במקומו של החזן, שלשלו מטבעות כסף לתוך כיסיו.

אלא שהצרות לא איחרו לבוא. חשדו בו שהוא מפתה נשים. אמרו שהוא מכשף אותן. איך ידעו? ראו שעזרת הנשים דחוסה יותר משהייתה בימים הקודמים. לא נמצא בה כבר אף מקום ישיבה פנוי. עמדו שם במעברים ולאורך הקירות.

שאלו את הנשים לסיבת הדבר, ואמרו שקולו של הפולני מחזק בהן את הצדיקות. למרות זאת, משום שקיים ספק לגבי נשים, היו שחיפשו דרך לגרום לפיטוריו.

המשך הסיפור: אונס אותה לעשות מעשים ששום יהודייה לא צריכה לעשות