"מקום לחלום עליו" של קמרון קרואו, עם מאט דיימון וסקרלט ג'והנסון, הוא סרט מתקתק וחמקמק, שנע בין מרגש לקיטשי  >> ציון 7

 ביקורת סרט / שי שגב

הבמאי-תסריטאי קמרון קרואו, שהביא לנו סרטים מתוקים כ"כמעט מפורסמים" ו"ג'רי מגווייר", החליט הפעם להתנסות בז'אנר המשפחתי עם "מקום לחלום עליו" (תרגום מופלא מאנגלית ל"קנינו גן חיות" – "We Bought a Zoo").

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. מאט דיימון מגלם את דמותו של בנג'מין מי, בעל טור בעיתון לוס אנג'לס טיימס, שבעקבות מות אשתו הוא מבקש לפתוח פרק חדש בחייו. הוא מתפטר מעבודתו, רוכש גן חיות העומד בפני סגירה ועובר לגור בו עם ילדיו.

הסרט עשיר במגוון חיות, צילומים באיכות הנשיונל ג'יאוגרפיק ומשחק ראוי של מאט דיימון, בתפקיד האלמן השקט והמופנם, וסקרלט ג'והנסון, שחקנית יפהפייה בתפקיד שבו מעולם לא נראתה כה מכוערת (מאלפת חיות).

ב"מקום לחלום עליו" חסרה האמינות הרגשית שמאפיינת את רוב סרטיו של קרואו: הקטעים המשעשעים לא ממש מצחיקים, קטעי הדרמה והאבל בחיי המשפחה אינם מדמיעים או מעוררים אמפתיה, ואף הדמויות מעוררות אפתיה – ללא דמות גברית או נשית שניתן להזדהות איתה, כפי שזכינו לפגוש עד היום בסרטיו המפתיעים של הבמאי.

היחסים המתוחים בין דיימון לבנו דילן (קולין פורד) נראים אמינים ומרגשים, אך שאר הסרט נע בין קיטשי לרדוד.

ברוב סרטיו הקודמים ידע קרואו לספר סיפורים בצורה מופלאה – ישר ללב (עם שורות בלתי נשכחות, כפי שרנה זלווגר אומרת לטום קרוז ב"ג'רי מגוויר: "You had at me at hello"). כאן, מכיוון שזה סרט לכל המשפחה, המציאות מתקתקה וסכרינית.

הברוטליות הכרוכה במוות ובמחלות נשארת מחוץ למסך ורק נרמזת. לצופה מבית הוליווד אסור לשמוע קללות, לראות שדיים, הזדווגות בין חיות או נשיקה בין צעירים מתחת לגיל החופה, וב"מקום לחלום עליו" ניתן רק "לחלום" ולדמיין.

ייתכן שלא "תקנו" את ההפי-אנד, שמופיע גם כאן, כמו בכל סרטיו של קרואו: כל היצורים המופיעים בסרט – קטנים, חייתיים, שמנים או בלונדיניים, חיים באושר ובהרמוניה.

עוד בתרבות: אסי דיין הכי קרוב לעצמו

וגם: הנשים עושות לגברים בית-ספר. הצגה חדשה