הניצחון בקרב הוא ההפסד במערכה: על הספר "אמן השלילה" של אורן קקון

הספר "אמן השלילה" של אורן קקון מבקש להציג את מבקרי הספרות והתרבות באופן נלעג, כמי שסובלים משנאה עצמית. אלא שדווקא כיוון שקקון עושה זאת בכישרון רב, הוא למעשה הפסיד במערכה: הוא משתמש בכלי האדון בכדי לפרק את ביתו של האדון, הוא הוכיח שהביקורת נחוצה

Print Friendly

במהלך קריאת הספר "אמן השלילה" של אורן קקון, נתקפתי תחושה קשה של דה-ז'ה-וו, כאילו שאת הספר הזה כבר קראתי. במרכז ספרו של קקון עומד מבקר ספרות – קקון עצמו? האלטר-אגו שלו? – ששלילתו אומנתו. על סִפה של נקודת מפנה בחייו, מבקר הספרות, המכונה "השואף אל הכתיבה" ועוד שלל כינויים, מקבל לידיו את כתב היד של שנוא-נפשו, א.ה זרחין – "הסופר הציוני לאחרון" – ומתלבט כיצד לנהוג בו.

מבקר הספרות הזכיר לי קצת את פרופ' אנדרו כהן מ"הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, ותיאור בִּיצָּת הספרות העברית המקומית מתכתב עם ספרים רבים אחרים, כמו למשל "הרוצחים" של דרור בורשטיין. וגם אם העלילה של "אמן השלילה" שונה מזו של "הרוצחים" או "הבית אשר נחרב", ואולי דווקא בשל כך שלא הצלחתי להניח את האצבע מהיכן הספר הזה מוכר לי – התחושה שתקפה אותי לא הרפתה: הספר ממחזר מוטיבים נדושים קודמים; בספר הזה כבר הייתי.

כמו הרבה ספרים שנעולים מראש על רעיון או שמתאפיינים בניחוח סרקסטי או פארודי, גם העלילה של "אמן השלילה" נזנחת. הרעיון של הספר ברור: "אמן השלילה" מבקש להציג באופן פארודי את ביקורת התרבות והספרות כדבר הרסני, כסירוס עצמי, כשנאה עצמית. הרעיון הזה, גם אם הוא מתפתח ולובש פנים חדשות בסוף הבלתי צפוי שלו, נמצא שם כל הזמן. ניתן היה לקצץ את הספר במחצית והוא עדיין היה עומד, אולי אפילו אלגנטי יותר.

כמו כל תיאור פארודי או סרקסטי, גם כאן עולה השאלה האם יש משהו מעבר להגחכה, האם קקון באמת מבקש לבקר את הביקורת או פשוט נרקיסיסט שעסוק בעצמו. אם ניקח את הרעיון של קקון ברצינות, הוא סובל מאיזו סתירה פנימית. בהציגו באופן נלעג את הפוזיציה הביקורתית, "אמן השלילה" למעשה שולל את הפוזיציה הזו, כלומר מבקר את מבקר הספרות; בניסיונו להלעיג את בית האדון, קקון משתמש בכליו של האדון, בכלים שהוא מכיר כמבקר.

קקון אולי ניצח בקרב, בכך שהצליח להלעיג, בכישרון רב, את מבקר הספרות בן דמותו, אבל למעשה הפסיד במערכה: הוא הוכיח שהביקורת נחוצה. ההרסנות אינה נעוצה בביקורת או במבנה אישיות של המבקר, אלא היא תוצאה של הקיצוניות באשר היא, בביקורת ספרות כמו גם בנדבנות קיצונית.

ואולי הספר מתאר מאבק בין קקון המבקר לקקון הסופר, מאבק שבסופו ידו של המבקר הייתה על העליונה, וזה מה שביקש קקון לומר: הביקורת נחוצה.

אמן השלילה • אורן קקון • הוצאת בבל ומשכל, מיסודן של ידיעות ספרים וספרי חמד • 2017 • 244 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.