★★★★★

השנה היא 2060, והסיפור הוא על אישה חביבה וממזרית בת 80 פלוס, שיוצאת למסע עצוב-מצחיק, שנע בין מציאות לדמיון. במסע הזה משתתף בעלה, שחוזר לחיים בדמות תוכנת מחשב משוכללת. המסע, שמתחיל באמצע המאה ה-21, נמשך מאות שנים קדימה – עד שהפסקתי לספור.

המחזה של ג'ורדן האריסון בוחן מה היה קורה לנו אילו יכולנו להשיב לחיינו אנשים שאהבנו ונלקחו מאיתנו. וגם – האם אנחנו יכולים או רוצים לתכנת את האנשים האלה כדי שהתנהגותם תתאים לרצונות שלנו.למרות המרכיבים הפילוסופים-עתידניים הללו, ההצגה "מרג'ורי פריים" אינה הצגה של מדע בדיוני, אלא דרמה אנושית ונוגעת ללב. מי שבעיקר נוגעת ללב היא מרים זוהר בתפקיד הראשי.

זוהר בת ה-87, מרגשת ומשעשעת בתפקיד אישה, שמתמודדת עם הבדידות ונאחזת בכל כוחה בחיים. זוהר מלאת חיוניות ומצליחה ליצור דמות אמינה ואנושית, עד כמה שהמחזה מאפשר לה. והוא לא מאפשר הרבה מדי, בעיקר כי הטקסט לא תמיד מעניין והיחסים בין הדמויות אינם מפותחים ומעמיקים.

אודיה קורן משכנעת בתפקיד בתה החמוצה והלא מסופקת של זוהר. אודיה, יש עוד תפקידים בתיאטרון, מלבד הדמויות שאת מתחברת אליהן באופן טבעי ושלבמאים נוח לחבר אותך אליהן. כדאי לך לנסות. טובים גם, אם כי לא מבריקים, אוהד שחר בתפקיד החותן ואבישי מרידור, שמגלם את הבעל הממוחשב. הדמות שמגלם מרידור היא ספק אדם, ספק רובוט, ולא תמיד השילוב הזה עובד.

החוליה החלשה בהצגה הוא הבימוי הצפוי וחסר ההשראה של צויקי גולן. דווקא בגלל שהטקסט אינו מבריק בדרך כלל, אפשר היה לחפות על כך עם בימוי יצירתי ולא לביים סצינות שבהן השחקנים יושבים, מדברים, עומדים, מתווכחים, הולכים, חוזרים ושוב מתיישבים. הרגעים הטובים בהצגה הם אלה, שבהם מורגשת ידו הרגישה של הבמאי. חבל שהם מועטים.

"מרג'ורי פריים" היא, מצד אחד, לא הצגה קלה או קלילה, מצד שני יש בה רגעים של הומור ומשחק טוב. הקטע הכי אנושי והכי מרגש הוא מונולוג הסיום של זוהר, ומיד  אחריו כאשר היא משתחווה לקהל, שמקבל אותה במחיאות כפיים ועם הרבה אהבה. מגיע לה.