Skip to content

אין אף רגע דל

התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של יואל לוי מוכיחה את יכולתה בהתמודדות עם יצירה מאתגרת נוסח הסימפוניה השביעית של ברוקנר (במי מז'ור) בנגינה מלוכדת ונקייה, והפסנתרן הישראלי הצעיר תום בורו מפתיע בפרשנותו הבשלה לקונצ'רטו בסול מז'ור של ראוול, בנייני האומה, 23.1.2019
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יפה שהתזמורת הפילהרמונית שוקדת על עידוד כישרונות צעירים כחול לבן. למרות גילו הצעיר (18) – הפגין תום בורו ביטחון בנגינתו. מהנה להקשיב לפסנתרן שמתענג על נגינתו. הקונצ'רטו בסול מז'ור שכתב ראוול לפסנתר – מעמיד אתגרים של שליטה על כל הרגיסטרים של הפסנתר. תום בורו לא היסס לגלוש על כל הצלילים בשמחת עשייה.

מרשימים במיוחד היו מקצבי הסינקופה והקצביות בסגנון ג'ז בנגינת הסולן והתזמורת. כלי הנשיפה והפסנתר ניגנו בקצביות מופלאה את הסינקופות. בורו נארג לחיק הדהרה של הטוטי התזמורתי. הדיאלוג עם התזמורת – היה שובה לב. את פרק האדג'יו ניגנה התזמורת באיטיות כה מופלגת, שההקשר אבד.

 הפסנתרן תום בורו, קרדיט יואב איתיאל
הפסנתרן תום בורו, קרדיט יואב איתיאל

הקישוטים והטרילים נוגנו בשקיפות מרשימה, אך חסרה הקלילות האלגנטית הצרפתית שמאפיינת את הקונצ'רטו. הסולן הבליט את סימפוניית המקצבים ללא שביב קונדסות. את פרק ה"פרסטו" ("קצב אש")  החותם ניגנו התזמורת והסולן בפלסטיות מוחשית כמעט "בת מישוש" (tangible) – שמעו אפילו את צליפת השוט.

מה שנעדר מהביצוע הרענן היה קורטוב מסתורין – הכול נשמע יותר מדי נקישתי ומוחצן. לא היו מספיק עומק וגווניים. הריתמיות של הסולן הייתה מרשימה וכך גם זו של המענה התזמורתי. הניקיון בו ניגנו החלילן גי אשד ונגן הפיקולו ליאור איתן היו מעוררי התפעמות. מנגינת הסולן נעדר מתח, ובקושי שמעו את יד שמאל. לרוב מקובל לבצע את הפרק בנון לגאטו ובהבלטת יתר של המקצבים המנוקדים. את הארפג'ים ניגן הפסנתרן בריחוף מלא קסם, אך עם גודש מופרז של פדל שבא תחת "פדל אצבע" וללא קורטוב שובבות קונדסית. כהדרן בחר תום בורו לנגן את המזורקה בלה מינור (מס' 13) של שופן. בצליל ערב לאוזן ובעיקר בבהירות, נוגנו הקישוטים; אך נטייתו של הסולן לנגן באופן "חזרתי" ובצליל נוקשה במקצת, וההפסקות הפתאומיות הפכו את הביצוע למלודרמטי וחבוט למרות יופיו. הירידה לפיאנו חרישי הייתה חלומית. ועם הכול – היה מרענן לשמוע ילד פלא עם ביטחון עצמי גבוה שנהנה מעצם הנגינה.

את הסימפוניה אדירת הממדים של ברוקנר (שבעים דקות) פתחה התזמורת בליריות מופלאה. הצ'לי וכלל כלי הקשת והנשיפה ניגנו תחת שרביטו של המנצח בלכידות מרשימה ובעיקר בצליל חם. כלי הנשיפה הצטיינו בנגינה מלאת ברק, חיים וקצב. שיר התהילה ליקום היה סוחף. הנגינה הייתה מאוד מדויקת.  יואל לוי, שניצח ללא פרטיטורה, הבליט את הניגודים בדינמיקה, והשכיל לבנות מתח מאפסי צליל עד לפורטה כשהליריות המדובבת של כלי המיתר – עזר כנגדו. מופלאה הייתה נגינת החליל שהעניק ניגוד בהיר בטקסטורה לגוון הכהה של התזמורת. הבלטת ניגודי הפתע בעצמה סייעה לעיצוב הפראזות. הייחוד בביצוע זה היה המצלול והגוונים של הסימפוניה, – בייחוד בכלי הנשיפה,  והפיסוק של ניגודי הפתע בדינמיקה שהעניק כיווניות לביצוע הסימפוניה. המנצח שמר על מתח באמצעות דינמיקה של גושים, וכך לא היו רגעים מתים. הניגוד בין החליל הבהיר, לכינורות והצ'לי הקודרים – היה מופלא. החצוצרות הרשימו בניקיון נגינתן,  והנגינה המנוקדת של כלי הנשיפה, הטובות והחצוצרות הייתה ריתמית.

 המנצח יואל לוי, קרדיט Abosh-Kevin
המנצח יואל לוי, קרדיט Abosh-Kevin

הקרשצ'נדו הוסיף לתנועתיות הזורמת של הסימפוניה. המקצבים המנוקדים והסינקופות תרמו לחיות הביצוע. מרשימים היו כלי הנשיפה שניגנו ביחד בניקיון ובסער וברק ומצד שני בלגַטו רך ומלטף. הצלילה לפיאנו פתאומי בתום הסימפוניה עוררה רטט, אך חסר דיאלוג בין קבוצות הכלים. את הביצוע של התזמורת אפיינו קלילות והעדר פומפוזיות של המנצח. יואל לוי לא אפשר לתזמורת "להתפרק", וכך ניגנה התזמורת בלכידות אך ללא העומק שביכולתה להביע. למרות העושר של המצלול, חסרה מהביצוע המונומנטאליות.

המנצח לא הניח לתזמורת לשקוע אף לרגע אחד;  אבל לא הייתה אש להבה: הוא אחז ברסן. עם כל הגודל העצום ורחב היריעה של הסימפוניה, אפיינה את הביצוע פשטות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן